חשבתי שנעלי RAINHA הן סתם נוסטלגיה ברזילאית — הנה מה ששינה לי את הראש (והג’ינגה)

חשבתי שנעלי קפוארה זה קצת נגד הרוח של המשחק. גדלתי על “הכי נכון יחף” ועל התחושה שהקרקע מלמדת אותך יותר מכל סוליה. כשראיתי אנשים בשיעור בתל אביב עם RAINHA, שפטתי בשקט: נעל כבדה מדי, קנבס ישן, סגנון שמזוהה עם הדור של המאסטרים — לא איתנו, הדור שרץ בין אוניברסיטה ברמת אביב לאימון ערב בפלורנטין ונועל מה שנוח. זה הרגיש לי סביר להעדיף רגליים חשופות או סניקרס גנריים. המחיר של הגישה הזאת הגיע לאט: החלקות קלות על רצפה מבריקה, אצבעות שפוגשות בטעות רצפה מחוספסת בחוף, ויותר מדי היסוס להיכנס לאו או למקקו כשאני יודע שהפינה ליד תביא קצת אבק או זיעה על הפרקט. לא קרה לי משהו דרמטי, אבל זו הייתה שחיקה יומיומית שמוכרת לכל מי שמתאמן בעיר — במיוחד כשאין לך לוקסוס של אולם פרטי, ואתה קופץ בין סטודיואים, פארקים וחצרות.

ביומיום של קפואריסטים וקפואריסטיות בגוש דן, האמת פשוטה: אנחנו נעים הרבה. בין אוטובוס לאוניברסיטה, בין בסיס לאימון מאוחר, בין פרקט באולם להזמנה ספונטנית לרודה בחוץ. יש לחות, רצפות מבריקות, לפעמים חול שנכנס לנעליים, לפעמים טיפה גשם על מרצפות — וכל זה קורה לפני שדיברנו על עייפות של אמצע סמסטר או משמרת. אנחנו מחפשים שקט תפעולי: נעל שלא תכפה עלינו טכניקה אחרת, שתאפשר סיבוב על כדור כף הרגל בלי “להינעל”, אבל גם תעצור אותנו כשצריך כדי לא להחליק מהרינג’ו. משהו קל, גמיש, שטוח, שלא מייצר עקב מלאכותי, ומרגיש כאילו הוא שם רק כשהוא צריך — בהגנה על האצבעות, באחיזה, ובביטחון. גם הפרקטיקה העירונית תובעת את שלה: לנקות מהר עם מטלית, לא להתבאס ממכת גשם, לא להתקלף על מפגש ראשון עם אספלט ליד הים. והכי טוב — יוניסקס אמיתי, כי אנחנו קבוצה אחת. שנים פספסתי את העובדה הפשוטה: יש נעל שנבנתה בדיוק לשם — קנבס גמיש, חיזוק קדמי שמגן על האצבעות, סוליית גומי שטוחה שנותנת אחיזה ועדיין משחררת את הסיבוב. לא מושלם לכל אחד, ויתכן שלא לכל סגנון, אבל בהחלט מותאם למה שאנחנו עושים רוב השבוע.

נקודת המפנה שלי הייתה קטנה ומביכה: עוד החלקה על כתם זיעה באימון ערב ליד דיזינגוף, רצפה נקייה מדי, מוזיקה טובה מדי, ואני על הרצפה. חבר מהקבוצה, שכבר התייאש מלהתפלל שאני “אתבגר”, הגיש לי את זוג ה-RAINHA שלו באמצע האימון: “שעתיים, ואם לא — תחזיר ונסגור עניין.” שמתי לעצמי שלושה קריטריונים לפני שאני מוכן לשנות דעה: 1) חופש סיבוב על כדור הרגל בלי “בלימה”; 2) אחיזה כשיש אבק/חול דק; 3) מינימום התערבות בטכניקה — שהג’ינגה תישאר שלי. חיפשתי גם בלם סיכונים: מקום לקנות ממנו בארץ כדי שאוכל להחליף מידה אם צריך, ויכולת לבדוק אותן באימון אמיתי — לא רק במסדרון. בתוך עשר דקות של משחק רגוע, הבנתי שאני לפחות צריך לעצמי ניסוי אמיתי של כמה שבועות, לא עוד דעה מבחוץ.

כך ניסיתי אותן בפועל, כאן בתל אביב-יפו. קודם מדדתי בבית עם גרב דקה, כי שמעתי שהטופ בחלק הקדמי מרגיש צמוד בהתחלה. הזמנתי מידה אחת שמתיישבת טוב על האורך, והשארתי קצת מרווח לאצבעות. באימון הראשון לא רצתי לרודה: עשיתי חימום מלא, תרגילי מובמנט קלים, ואז עברתי לג’ינגה, קוקורינה, מעברים לנגטיבה וקוקורינה עם תרגול סיבוב קטן על כדור כף הרגל. התחושה בהתחלה הייתה “צמוד-יציב”: הקנבס מחבק, החיזוק הקדמי מרגיע את הראש כשבועטים נמוך. אחרי חצי שעה נכנסתי לאו אלכסוני, בדקתי סיבוב של מיה־לואה דה פרנטה על פרקט יבש, ואז בכוונה עברתי לפינה פחות מושלמת באולם — קצת אבק. הסיבוב נשאר זורם, בלי תחושה שאני “נתקע”. ביומיים שאחרי זה יצאנו להתאמן בפארק בחוץ; בדקתי קפיצות קלות, אאוו, ושמתי לב שאני לא מפחד לשים משקל על כף הרגל גם על אבן משתלבת. היו חיכוכים: בחצי השעה הראשונה האזור של הבוהן הרגיש לי צר; פתרתי בלשחרר חצי חור בשרוכים ולעבור לגרב דקה. פעם אחת הרגשתי חריקה קלה על רצפה מבריקה במיוחד — נעל חדשה — אבל זה נעלם אחרי כמה סיבובים. בסוף כל אימון נתתי ניגוב עם מטלית לחה וסבון עדין, בלי להשרות, ייבוש בצל על המרפסת; זה שומר עליהם נאים ולא “מאבד” את האחיזה. פעם בשבוע נתתי להם לילה שלם לנוח יבש; לא מכביסה במכונה. אחרי שבועיים הכנסתי אותם גם לרודה שבת על הרציף ביפו. על רצפת אבן, עם חול שמגיע מהרוח, הרגשתי שהשילוב של סוליה שטוחה ואחיזה סבירה נותן לי ביטחון לעלות לאקרו בלי לשלם בבלימה מיותרת.

מה באמת השתנה, ובאיזה קצב. בתוך שניים-שלושה אימונים הרגשתי פחות “החלקות קטנות” במעברים המהירים של הג’ינגה וסיבובים. האמון שלי בכף הרגל על רצפה לא אידיאלית עלה — לא אומץ מזויף, אלא ידיעה שהסוליה תעצור כשצריך. אחרי שלושה-ארבעה שבועות, ברצף של אימונים בפנים ובחוץ, שמתי לב שגם אחרי עייפות של סוף יום, התנועה נשארת עקבית יותר. מה לא השתנה: הגמישות שלי לא קפצה בשמיים, וגם אם יש לכם דפוס טכני שמחליק — הנעל לא תפתור זאת לבד. הוונטילציה היא של קנבס — בקיץ תל אביבי תזיעו, כן; פותרים בגרב דקה ובאוורור. לחלק מאיתנו קופסת האצבעות תרגיש צמודה — זה עניין של מבנה כף רגל, ושווה למדוד מראש. וגם חשוב: זו לא נעל ריצה, לא מיועדת לספרינטים ארוכים. התועלת שאני הרגשתי היא בעיקר ביטחון, רציפות, והגנה נעימה לקדמת כף הרגל כשנוגעים ברצפה לא מושלמת.

למי זה מתאים, ולמי פחות. אם אתם/ן מתאמנים 2–4 פעמים בשבוע בתל אביב-יפו והמרכז, נודדים בין סטודיו, פארק וחוף, ורוצים נעל יוניסקס קלה, גמישה ובטוחה שמרגישה “נמוכה” לקרקע — RAINHA עונה בדיוק על הצורך הזה. היא גם עושה סדר למי שאוהב לשלב רודה עם הליכה בעיר — קז’ואל שמרגיש טבעי. אם כף הרגל שלכם רחבה במיוחד, אתם עלולים לחוש לחץ באזור האצבעות; נסו למדוד או לבחור מידה בהתאם ולשחק עם השרוכים וגרב דקה. מי שמחפש נעל עם ריפוד עבה, או ריצה של קילומטרים — זו לא הכתובת. ואם אתם דוגלים אך ורק באימון יחף — סביר שתתמקמו בצד השני; אפשר לשמור את היחף לשיעורים המתאימים ולהחזיק RAINHA למשטחים פחות צפויים.

שלוש התנגדויות ששמעתי (והיו גם שלי) — ומה גיליתי. הראשונה: “בקפוארה מתאמנים יחפים, נקודה.” יש מסגרות שבהן זה נכון, ובטח אם הרצפה מושלמת. אבל ברגע שיוצאים לים, לפארק, או לרצפה חלקה מדי, נעל שטוחה עם אחיזה נשלטת מונעת את ההחלקות הקטנות שמצטברות לפציעות מעצבנות. שנייה: “הן כבדות ומתיישנות מהר.” בפועל, הן לא הנעל הכי מינימליסטית בעולם, אבל קלות מספיק לאקרובטיקה, והקנבס עם החיזוק הקדמי מחזיקים יפה בשימוש יומיומי — כל עוד שומרים: ניגוב בסבון עדין, ייבוש בצל, בלי מכונה. שלישית: “הן ‘מיושנות’ בעיצוב.” אולי. לי זה הפך ליתרון: יש צבעים עדכניים וגם גרסאות אקולוגיות עם סוליה ממוחזרת; ובעיקר — זה עיצוב שלא צועק, עובד עם טרנינג ועם ג’ינס בדרך לאימון. לבסוף, שאלת היוניסקס: בפועל הן יוניסקס באמת; פשוט לבחור מידה מדויקת, למדוד עם גרב דקה, ולתת לשבוע הראשון לעשות את שלו.

ההצעה הפרקטית, בלי רעש. אם אתם רוצים לבדוק את מה שאני מתאר — יש היום לבחור מבין דגמי RAINHA VL 2500 קלאסיים וגם גרסאות ECO, בצבעים עדכניים של 2025 לצד הכחול-אפור האייקוני. כל הדגמים יוניסקס, מיוצרים בברזיל, עם קנבס גמיש וחיזוק קדמי, וסוליית גומי שטוחה לאחיזה שמכבדת סיבוב. מה כלול מבחינתכם? זוג שנכנס ישר לאימון הבא, בחירה בין כמה צבעים, טווח מידות שמתאים לנשים ולגברים, ואפשרות להתייעץ על מידה לפני הזמנה. אם אתם מהססות/ים לגבי מידה — קחו רגע למדוד את כף הרגל עם גרב דקה, ואם צריך, בדקו אופציית החלפה/החזרה בהתאם למדיניות האתר והחוק — זה מרגיע את הראש לפני קליק. ההנחיה שלי פשוטה: בחרו צבע שמתאים לכם, בחרו מידה קרובה לאורך כף הרגל, הזמינו היום, ותנו להם שלושה אימונים — אחד על פרקט, אחד בחוץ, ואחד ברודה. אם זה לא מרגיש לכם נכון — תחזירו. אם זה כן — תגלו שהג’ינגה שלכם נשארה שלכם, רק בטוחה ועקבית יותר.