תל‑אביב רועשת? כך רדאר ירוק קטן בעין מחזיר לכם את הקצב

פחות מסך, יותר אתה: איך רדאר ירוק קטן בעין החזיר לי את הקשב בעיר שלא עוצרת

לפני השינוי זה נראה ככה: אני נועם, 34, מנהל מוצר בסטארט‑אפ ליד שרונה. שבועות של "לחץ מטורף" — 70% פגישות, 30% עבודה אמיתית. הדיאלוג הפנימי היה קבוע: "אני חייב להיות זמין כל הזמן — אחרת אפספס." ושם זה נשבר: או שאני על מיוט ומפספס, או שאני שורף קשב על כל ביפ מטופש. תמיד חשבתי ש"כלי פוקוס" זה לא בשבילי — ניסיתי פומודורו, Focus, אפילו הדבקתי פתקים על הלפטופ. יומיים זה מחזיק, ואז אני חוזר לסחף.

הרגע ששינה כיוון היה דווקא מביך. נסעתי לקליינט ברוטשילד. פקק, חסימות בגלל מחאה, ואני מאחר. פותח את הטלפון ברמזור — עוד הודעה דחופה, עוד סטייה. פספסתי את העלייה לחניון. "די. אני עוצר." אמרתי בקול רם לעצמי בתוך האוטו. לא עוד מסכים באמצע תנועה. אני צריך מטרייה שקופה לקשב — משהו שמגן עליי מהגשם הדיגיטלי בלי להסתיר את העולם.

המסע התחיל בקטן. התחלתי לבדוק איך אני שומר עיניים למעלה וידיים חופשיות: התראות מצומצמות, ניווט שמופיע לי בקצה המבט, אפשרות לתפוס רעיון בקול לפני שהוא בורח, ותזכורת קצרה לפני פיץ׳ — בלי לשלוף טלפון. סקפטי? מאוד. "עוד צעצוע וייטק?" חשבתי. אבל קיבלתי טיפ על פתרון שמראה טקסט קטן ירוק ממש בקו העין, מסנן רעש דיגיטלי ומציג רק מה שקריטי: חץ לפנייה, שורת טלפרומפטר, שורת תרגום בשוק לוינסקי, התראה מיומן שנוגעת אליי עכשיו. בלי מצלמה. בלי אודיו שדולף. פשוט HUD עדין. בפעם הראשונה, הפוקוס הרגיש כמו מטרונום שקט — קובע את הקצב, לא גונב אותו.

היום זה כבר אחרת. הגעתי בזמן לפגישה, לא כי הייתי גיבור — כי יצאה לי בעין שורת "צא עכשיו" עם ETA, ושם זה נגמר. בטאלק עם לקוח זר — קפצה לי מילה בעברית עם תרגום באנגלית, בלי "סליחה, שנייה לגוגל". בסטנד‑אפ, שתי שורות טלפרומפטר בעין מנעו את ה"אממ". בין חדרים, אני לוחש "תזכורת ל‑PRD פרק KPI" וזה נשמר. הראש קל, הגוף זז. פחות הצצות לטלפון, יותר רצפים של ריכוז. זה לא קסם — זה רדאר קטן שמראה רק את מה שחשוב עכשיו.

אולי גם אתה מרגיש שהיום מנהל אותך? ששם על מיוט כדי לשרוד — ואז מפספס? שהחלום הוא פשוט: לסגור יום עם הישג מדיד, להגיע בזמן, להיות באמת עם המשפחה בערב? זה לא דורש להפוך נזיר זן. זה דורש שכבה שקטה שמסננת רעש ומחזירה לך את הקצב בעיר.

מה שעבד לי השתלב ביומיום בלי להכריז על עצמו: משקפיים שנראים כמו משקפיים, עם תצוגת טקסט קטנה ירוקה שמופיעה כשצריך ונעלמת כשלא. הם מסננים התראות לרק‑קריטי, מראים ניווט פנייה‑אחר‑פנייה, תופסים פתקים בקול ומסכמים, אפילו נותנים שורת תסריט לפני פרזנטציה. מקצועית? קוראים לזה HUD; בפועל זה פשוט "אל תרים טלפון עכשיו".

אם זה מסקרן אותך — המשקפיים נקראים Even Realities G1. זה מוצר פיזי לביש (משקפי ראייה חכמים) שנועד בדיוק לזה: להציג לך רק‑רלוונטי בקו העין, ללא מצלמה, עם אפשרות לעדשות מרשם. קרא עליהם, תבדוק אם זה מתאים לקצב שלך. בלי התחייבות, רק סקרנות שמחזירה פוקוס.