מהצרחות למסר אחד שמרעיד את הרשת: כך עולה דובר אנגלית שבר את האלגוריתם ב־12 דקות ביום

איך הפכתי רעש עולמי לתדר נקי אחד: סיפורו של עולה דובר אנגלית שמצא דרך להשפיע בלי לריב עם האינטרנט

“נמאס לי לשמוע את עצמי מסביר. זה הרגיש כמו לצעוק לתוך מאוורר.” ככה הוא אמר בראיון, בקול שקט. הוא הגיע לישראל בקיץ 2019, בן 41, תל אביב, שלושה חדרים ברחוב צדדי ליד דיזנגוף. בבוקר של 12.11.2024 הוא ספר 37 התראות לפני הקפה הראשון: כתבה עוינת מגארדיאן, סרטון חתוך בטוויטר, הודעה מלחיצה מאחותו בלונדון: “חברים לקבוצה של הילדים משתפים דברים מפחידים.” בערב של אותו יום, הוא הסתכל על עצמו במראה ואמר: “אני עובד 10 שעות, אבא בשעתיים, ואז שורף עוד 3 שעות להילחם ברשת. בשביל מה?” שנה אחרי, משהו השתנה: הוא ידע למדוד את ההשפעה שלו, להציב מסר אחד חד ביום, ולהגיע לקוראים באנגלית בתוך אתרים שהוא פעם חשב שהם “לא שלנו”. ההבטחה שלו לקורא פשוטה: “אני אספר איך עברתי ממאמץ מתיש ללא הוכחת תועלת, לפעולה קצרה ומדודה שמייצרת אימפקט — בדרך ריאלית לגמרי.”

הימים הקשים שלו נראו דומים מדי. הוא היה פותח עיניים ב־06:40 מול מסך שמבהב. כתבה עוינת ב־07:02. שרשור סלאק ב־08:15 עם קולגות בניו־יורק שלא הבינו “למה ישראל עושה X”. ב־14:30 הבת בת ה־10 חזרה עם שאלה קשה מהטיקטוק: “אבא, הם אמרו ש…” וב־18:20 בת הזוג ביקשה: “פחות להיכנס לזה הערב, טוב?” הוא ניסה לענות לרנדומס ברשת באנגלית מושלמת, הידיים רעדו לו על המקלדת. “אם אטעה בעובדה — זה ייגמר בשיימינג.” חשש לקריירה הגלובלית שלו (מוצר תוכנה; לקוחות בארה”ב) התערבב עם בושה שהוא לא עושה “מספיק”. הוא פחד מהטרולים, מפוסטים שיכולים לצאת משליטה, ומתמידה של בטחון בבית. “אולי עדיף לשתוק?” הוא לחש בלילה, כשהנייד עדיין מבהב בלבן־כחול על שידת העץ.

בפנים התרוצצה שיחה מרירה. “קול אחד לא משנה. אבל אם נהיה מסונכרנים… מי יסנכרן?” “אין לי זמן להיות ‘אקטיביסט’.” “אני לא רוצה להיתפס קיצוני.” הילדים הרגישו את המתח, הבית נראה כמו חדר טכנולוגי ללא חלונות — מלא צגים, מעט אוויר. הוא התחיל להגדיר לעצמו “מכסות שקט”: 20 דקות טבע, בלי מסך. אחרי שבוע זה נשבר. סרטוני שנאה חזרו בכל גל. העבודה נפגעה: שיחה עם מנהלת מוצר מבוסטון התפזרה לנרטיבים, והוא בלע גוש בגרון. בערב שבת, ב־21:17, הוא עקב אחרי עוד שרשור טוויטר במקום לשחק רמי עם הילדים. “זה שורף את המשפחה”, הוא אמר לעצמו.

הרגע ששבר את התבנית הגיע לא במקום גדול, אלא בתור בסופר, יום שלישי, 19:40, בתחילת פברואר 2025. אוזניות באוזניים, פודקאסט חדשותי של לונדון, ושדרן אומר בביטחון משפט לא מדויק על ישראל. מאחוריו עמד בחור עם חולצת הוקי טורונטו, ובעוד הביפר של הקופאית מצפצף, הוא חשב: “הוא לא יעקוב אחרי הטוויט שלי, לא יראה את הלייב שלי, ולא יקרא את השרשור הארוך שלי בלינקדאין. אבל הוא כן יראה דברים בתוך האתרים שהוא כבר קורא.” הוא כתב לעצמו בפתק: “לא להילחם בקירות — לצבוע אותם.” כשיצא מהסופר אמר בקול: “אם לא אוכל לעצור את הים, אבנה לו שובר גלים.”

הוא התחיל לחפש איך להפוך את רעש הרשת לתדר נקי שמגיע לאנשים הנכונים, בזמן הנכון, במקומות שהם כבר נמצאים בהם — בלי שהוא יצתרך להיחשף בעצמו. הוא גילה שיש דרך “להיכנס למשחק של היריב”: לא לעשות עוד פוסט, אלא להופיע בתוך אתרי החדשות הגדולים, כולל כאלה שלא אוהבים לשמוע את הסיפור שלו — עם מסרים באנגלית מדודים, מאומתים, נקיים מאגרסיה, שנבדקו מראש על קהלים “מתנדנדים”. במקום להתכתש בשרשורים, הוא למד לצמצם את “זמן הפעולה” שלו ל־12 דקות ביום: לבחור נושא אחד (למשל חטופות; או עובדה אחת שמפריכה סרטון ויראלי), לאשר טקסט קצר, ולתת למערכת לבצע הפצה פרוגרמטית רחבה — ליותר מ־200,000 אתרים ואפליקציות ברחבי העולם — עם טרגוט שנמנע מחדרי הדהוד. הוא למד למה פרטיות חשובה: אפשר לפעול בלי שם פרטי בפומבי, עם הגנת דוקסינג ו־Brand Safety שמונע הופעה לצד דיסאינפורמציה. היה קשה לסמוך בהתחלה. “אולי זה רק דאשבורד יפה?” הוא שאל. הפעם המדדים ענו לו: דוחות חודשיים הראו לו איפה הופיע, כמה זמן נצפה הווידאו, מה אחוזי ההשלמה, ואיפה הטון בתגובות משתנה. התוצאה הראשונה הגיעה אחרי 9 ימים: קולגה מברוקלין שלח וואטסאפ: “ראיתי קטע קצר ומאוזן על NOVA דווקא בתוך אתר של עיתון שאני קורא. זה שלך?” שבוע אחר־כך, אחיינית מטורונטו כתבה לו: “סוף־סוף היה לי לינק לשלוח לחברה בכיתה. תודה.”

ככל שהתקדם, הוא הפסיק לריב עם האלגוריתמים במקומות שמסמנים אותו, והתחיל לשחק במקום שבו הקורא הממוצע מתעכב — כתבות, וידאו קצר, וקטעי נייטיב עם עובדות שנבדקו שלוש פעמים. הוא ראה איך כל שקל שהוא מזרים פוגש “זוגות עיניים” רלוונטיים, ולא טוקבקים אלימים. הוא גילה את הערך של קהילה: מפגשי זום עם עוד דוברי אנגלית שחיים כאן, זוגות והורים, שכולם רוצים קול אמין ולא מתנצל. הם החליפו טמפלטים של מסר, דנו בשאלות של הילדים, חלקו טיפים למשפט אחד שמזיז. בבית, הערבים נרגעו. “יש לנו 20 דקות פעולה ביום, ואז משאירים את זה למכונה”, הם קבעו. הילדה ביקשה להכין אינפוגרפיקה קטנה לבית הספר הבינלאומי. בת הזוג אמרה: “אני רואה תוצאות — תמשיך, אבל תמשיך רגוע.” בעבודה, העריכו אותו כמי שמביא מקורות מאוזנים. הוא הרגיש שהוא לא רק “כבה שריפות”, אלא בונה מערכת ספרינקלרים.

אולי אתה קורא את זה ומרגיש בדיוק את הלחץ בגרון שהוא תיאר. אולי הבוקר שלך מתחיל באותן התראות, אולי גם אצלך הילד חוזר עם שאלה מהטיקטוק, ובין זום לזום אתה פוחד לגעת בזה — כי פוסט אחד לא במקום יפגע במוניטין בעבודה הגלובלית. אולי כבר ניסית לענות, ונשאבת לדיונים אינסופיים מול טרולים שמחפשים אותך אישית. אולי בתוך הראש אתה שומע: “אם אטעה בעובדה — ירדו עליי.” “אין לי זמן להיות לוחם מקלדת.” “אני לא רוצה להצטייר קיצוני.” אולי אתה מבקש רק דבר אחד: להרגיש שעשית משהו אפקטיבי, מדוד, שיש לו תוצאות — ושאתה יכול לסגור את הטלפון בלי רגשות אשם. ואם אתה זוג — אולי יש ביניכם ויכוח על מינון החשיפה; אחד אקטיביסט, השני מבקש “שקט בבית”. ואולי אתה גם אומר לעצמך: “קול אחד לא משנה.” ואז מגיעה השאלה שמסובבת הכל: האם קול אחד שמצטרף למנגנון נכון — יכול להכפיל את עצמו פי עשרת־אלפים?

הוא מצא דרך לשבץ את הקול שלו בתוך מקומות שאנשים באמת קוראים, בלי שהוא ישאיר טביעות אצבע מסוכנות. הוא בחר נושא, קיבל שבלונת מסר באנגלית שמתיישבת יפה עם קהלים ליברליים־פרגמטיים, ואישר הפצה גלובלית שהתחילה לרוץ בתוך 72 שעות. כשנרטיב עוין התפרץ באירופה — ההפצה הוסטה לשם בזמן אמת, בלי שהוא יצטרך להבין פוליסות של פלטפורמות או להתמודד עם איסורים אזוריים. למה זה עבד? כי במקום לזעוק בחדרי הדים, המסר שלו נכנס למרחבים פתוחים ועבר בדיקה, התאמה, והצגה נקייה — עם מדידה אמיתית: לא רק קליקים, אלא שינוי טון בתגובות והשלמות וידאו. אם אתה דובר אנגלית שחי כאן, עם עבודה גלובלית וילדים שמבקשים תשובות — זה יכול לעבוד גם עבורך, בדיוק כי זה לא מבקש ממך להפוך לאיש מדיה. זה מבקש ממך לבחור כיוון, ולתת למערכת לקחת את המשקל הכבד.

רוצה לראות אם זה גם בשבילך? בדוק איך כיפת ברזל דיגיטלית מפנה את האנרגיה שלך מהוויכוחים אל השפעה מדידה — בלי התחייבות ובלי לשנות את היומן. קבל סקירה קצרה ודוגמאות חיות להופעות באתרים גדולים, ותראה נתונים לפני שאתה מחליט. אפשר להתחיל בצעד קטן ולצפות ליציאה לאוויר בתוך 72 שעות — ואם לא, פשוט מבטלים. קח נשימה, למד עוד דקה אחת, ואחר־כך תחליט בעצמך אם זה הזמן להפוך רעש לתדר.