הפסיק לרדוף אחרי פינגים: הטריק התל‑אביבי שהחזיר למנהל מוצר זמן, פוקוס ונוכחות

מגדל הפיקוח שעל הראש: איך מנהל מוצר מתל אביב הפסיק לרדוף אחרי מסכים והחזיר לעצמו נוכחות, פוקוס וזמן

“נמאס לי להיות שליח של ההתראות שלי,” הוא אמר לחבר על מדרגות שרונה, עם קפה שלישי ביד בשעה 15:40, אחרי בוקר של ארבע פגישות, שני דמואים, ושעה וחצי של זחילה על הקו האדום. זה היה בסוף יוני 2025, שרב כזה שממיס כל סבלנות. פעם, הוא היה גאה בסטאק הכלים שלו: שעון שמצלצל, אוזניות שחוסמות, עוזר קולי שמבטיח גדולות, ולפטופ שתמיד פתוח על עוד טאבים. בפועל? הוא הרגיש כמו פקח מגדל פיקוח בלי מגדל—המטוסים (Slack, וואטסאפ, יומן, ג׳ירה, מייל) חגים מעל הראש, והוא מתפלל שלא יתרסקו. היום, הוא מספר, הוא הולך בין ישיבות ברוטשילד בלי להסתכל לטלפון, עושה דמואים בלי להישבר קשר העין, ומסיים יום ב‑18:15 עם תחושת “סגור” ולא “נרדמתי בשמירה”. ההבטחה שלו פשוטה: “לא הפסקתי לעבוד קשה—הפסקתי לנהל מסכים. ואת זה כל אחד יכול ללמוד, גם אם הוא בטוח שכבר ניסה הכול.”

בימים הקשים הוא קם ב‑06:25, מטפטף מים על עציץ בחדר העבודה, פותח יומן ונדקר מהפינגים הראשונים. 07:40—רכיבת קורקינט לשדרות בן גוריון, Waze פתוח, הודעה אחת נכנסת ומושכת לעוד אפליקציה. 08:30—סטנד‑אפ בזום, מתעד ב‑Notion כשבמקביל נכנס לו מסרון מבנק על ריבית משתנה. 10:05—דמו ללקוח ברמת החייל: הלב דופק, הטקסטים על מסך שני, העיניים שלו הולכות‑חוזרות כאילו הוא משחק טניס מול שקופיות. הוא שומע את עצמו אומר “רגע, רק שנייה…” ומרגיש דקירה בבטן. 12:20—נסיעה ללב דיזנגוף עם שיחה באנגלית‑עברית‑קצת צרפתית; הוא מנסה לתפוס ניואנסים, מחמיץ שם פרטי חשוב, רושם בקול ל‑Otter ולא בטוח אם שמעו אותו טוב מעל הרעש. 14:00—פגישה פנים‑אל‑פנים בבית קפה מפוצץ, הדפדוף בין אפליקציות מגרד את העור. כל מבט לטלפון מרגיש כמו בגידה במי שמולו. בפנים? קול שחוזר: “תתעשת. הלחץ הזה זה חלק מהמשחק. אתה אמור לשלוט בזה.” אבל עוד פינג, עוד הקשר, עוד כישלון קטן לזהות מה חשוב עכשיו—והקול משתנה: “אולי אתה לא בנוי לזה. אולי אתה פשוט איטי מהם.”

בערב, בבית, 20:10, הוא יושב עם הבת שלו על הרצפה, בונה מגדל קוביות, היד אחת עדיין גוללת. בת זוגו זורקת לו “אתנו או עם המשרד?” והוא מחייך חיוך של “רק דקה” שכבר הפך לשפה. התסכולים הספציפיים של התחום שורטים אותו: פרזנטציה שנראית “כל‑כך קרובה” ואז מתפזרת כי החמצת שאלת‑מפתח; החלטות שפוספסו כי לא היה מי שיתעד; ניווט בין בנייני משרדים כששמש מסנוורת והטלפון רותח; פחד אמיתי להיות הבחור שקונה גאדג’ט יקר שמעלה אבק. הוא נרדם ב‑00:12 עם רשימה של “טיפול מחר”: לקצר פגישות, לחסום התראות, לשנות workflow. בבוקר—אותה רכבת עומס מתניעה.

נקודת המפנה הגיעה דווקא ביום שנדמה כמו כלום. 09:17, חדר ישיבות בקומה 12 בשדרות רוטשילד, דמו מול שלושה מנהלים. הוא פותח, זורם, ואז הלקוח שואל: “ו‑what’s your rollout plan for TLV?” והוא קופא. המילים בראש, הטיימר רץ, הטלפון על השולחן מנצנץ עם זימון חדש—והוא שומע את עצמו אומר בלחש, “נמאס לי להיות כבאי של מסכים.” אחרי הפגישה, הוא יצא לשמש הלבנה של תל אביב ואמר לעצמו בקול רם, ליד בית מספר 73: “או שאני מוצא דרך לשים מגדל פיקוח על הראש, או שאני מבזבז עוד שנה בלהגיב.” הצעד הראשון היה קטן: להפסיק לחפש עוד אפליקציה, ולהתחיל לחפש שכבה אחת—דקה, על קו הראייה—שמשחררת אותו מהרטט בכיס.

המסע לשינוי התחיל בחקר לא אינסופי, אלא ממוקד. הוא גילה שאם הוא לא יוסיף “עוד מסך”, אלא יחליף את הצורך להוריד מבט—הכל משתנה. לא עוד ים פיצ’רים, אלא מעט “כרטיסים” שמופיעים ונעלמים בדיוק כשצריך: השורה הבאה בדמו, שם האדם שמדבר עכשיו, הפנייה הבאה בפינת יהודה הלוי. בשבוע הראשון הוא הגדיר לעצמו כלל: “שום דבר לא קופץ לי אם זה לא רלוונטי לדקה הזו.” ביום שלישי אחר כך, הוא עשה מצגת עם טקסט קצר מול העיניים—לא בעין של הקהל—ושמר קשר עין מלא. פעם ראשונה אחרי שנים שהוא לא חיפש סופגניות בעיניים של הקהל כדי להסתיר את המבט למסך. בפגישה רב‑לשונית, הוא ראה כתוביות חיות קצרות, לא מתנגשות בשיחה, מספיק בשביל לתפוס שמות ותאריכים בלי לבקש לחזור. בדרך לישיבה בהרצליה, הוא קיבל רק את “פנה עוד 120 מ׳ ימינה” במקום מפה שמושכת אותו פנימה. הוא עדיין היה סקפטי: “זה לא יחזיק? הסוללה תמות? האוזניים שלי יכעסו?” אבל ביום חמישי, 18:05, הוא הגיע הביתה בלי כאב ראש, עם שלושה סיכומי פגישה שכבר מסודרים, ובת זוגו אמרה: “אתה פה.” המספרים? הוא לא מדבר על שכר, הוא מדבר על זמן: 73 דקות נטו שנחסכו באותו שבוע בהצצות למסך—והשקט שבא איתן.

אולי אתה קורא את זה בתחנת רכבת הקלה ארלוזורוב, עומד בין פושים על טיסות שמתבטלות ועל סבב גיוס שנדחה, ושואל את עצמך אם יש בכלל דרך לא להיראות “מוסח” בלי לעבור לספא. אולי אתה מנהל פיתוח בדרום תל אביב, עם פרויקט שבוע לפני דדליין, וכל פגישה הופכת למשחק טטריס של חלונות. אולי אתה במונית בדרך לדיזינגוף, צריך לזכור שלושה שמות, שתי החלטות וכתובת אחת—ואין איפה להניח את המוח לחמש דקות. האם זה באמת חייב להיות או‑או? או שאתה “מכבד” את הפגישה ומוותר על מידע בזמן אמת, או שאתה “יעיל” ומאבד עין עם מי מולך? ואם כבר ניסית שעון, אוזניות, קולות מהענן—למה זה עדיין מרגיש כמו לנהל חמ״ל עם סטאז’ר? יש סיבה לחשש. אנחנו רחוקים מהבטחות קסם. ועדיין, יש הבדל בין עוד גאדג’ט שעושה רעש לבין שכבה שמסדרת את הרעש בשבילך. השאלה האמיתית היא לא “האם זה חדשני”, אלא “האם זה מוריד ממך עבודה קוגניטיבית ברגעים שהכי חשובים”—ברמזור, בדמו, בדלת של לקוח כשמאבטח שואל “לאן?”.

כשהוא מצא לעצמו שכבה דקה על קו הראייה, הכול התחבר. לא הייתה כאן קפיצה אקרובטית—הייתה הנדסה של רגעים. הוא הטמיע שכבה שקטה שמציגה טקסט ירקרק חד שני מטר קדימה, רק כשהוא צריך: את השורה הבאה שהוא אומר, את נקודת המפתח שלא ישכח, את הכיוון הבא בלי לפתוח מפה. הוא הכתיב הערה בלחישה בזמן שכולם קמים מהשולחן והפך אותה ל‑Action Item במקום להילחם אחר כך בהקלטה מעורפלת. בפגישות, אף אחד לא הרגיש שמצלמים אותו—לא הייתה מצלמה. ברחוב, הוא לא נראה כמו רובוקופ—הוא נראה כמו הוא, עם משקפיים רגילים. למה זה עבד? כי זה הפסיק להיות “עוד מסך” והפך להיות “מגדל פיקוח” קטן: לא תופס את המסלול, רק אומר מתי להמריא ומתי לנחות. וזה יכול לעבוד גם אצלך אם אתה מוכן להגדיר לעצמך כלל זהב: רק מה שרלוונטי לרגע, מול העיניים, בלי לרדת למצולות המכשיר.

אם אתה רוצה לבדוק איך זה נראה בלי לשלם כלום ובלי להתחייב, תן לעצמך 20 דקות. ראה הדגמה חיה בתל אביב השבוע, למד מה זה אומר להציג דמו בלי לאבד קשר עין, לזרום בעיר בלי להרים את הטלפון, ולקבל רק את ההתרעה שבאמת משנה עכשיו. בסוף ההדגמה תחליט בעצמך אם זה בשבילך. ואם זה לא—חזרת למקום שהיית בו, רק עם הבנה טובה יותר מה אתה מחפש. אם זה כן—תגלה שגם בעיר שמריצה אותך בקצב 1.5x, אפשר לשים מגדל פיקוח על הראש ולהחזיר לעצמך את הנוכחות.

ובשביל מי שרוצה את הפרטים: קוראים לזה Even Realities G1—משקפי ראייה פרימיום עם שכבת HUD טקסטואלית דיסקרטית שמאגדת התראות, ניווט, טלפרומפטר והערות—ללא מצלמה וללא רמקולים. זה נראה כמו משקפיים, מרגיש כמו משקפיים, אבל מתנהג כמו עוזר אישי מנומס שמכבד חדר ישיבות. יש תרגום חי לשפות רבות, טלפרומפטר שמסתנכרן לקצב הדיבור, והכוונה עירונית שלא גונבת את המבט. יש גם דגש על פרטיות, התאמת מרשם מדויקת, וסוללה שמלווה יום שלם עם קייס שמוסיף טעינות. רוצה לראות אם זה משנה גם את הימים שלך? בדוק הדגמה, ללא התחייבות—רק הזדמנות שקטה להרגיש איך זה כשמישהו אחר מחזיק בשבילך את השדה האווירי.