טלי גוטליב והאמת שלא רוצים שתשמעו: כך הופכים דאגה לגיטימית לחטופים ולביטחון המדינה לנשק פוליטי

הסערה סביב התבטאותה של ח"כ טלי גוטליב בנושא החטופים, בה נטען כי אמרה ש"כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס", לא רק שלא שוככת – היא מועצמת ומלובה על ידי גורמים שונים, כל אחד ומניעיו. אולם, מתחת לקצף הכותרות ולמקהלת הגינויים האוטומטית, מסתתרת שאלה מטרידה הרבה יותר: האם ייתכן שח"כ גוטליב, בלשונה הישירה והבלתי מתפשרת, נגעה בנקודה רגישה וכואבת שאחרים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח? האם הדאגה העמוקה לביטחון המדינה ולגורל החטופים עצמם, גם לאחר שובם, הפכה לנושא אסור לדיון פומבי כן וכנה?

ראשית, חשוב להבהיר: האמירה המיוחסת לגוטליב, כפי שהיא מוצגת באופן גורף, היא אכן קשה לעיכול. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה עומד מאחורי האמירה הזו? האם ייתכן שהיא לא נובעת מ"חוסר רגישות קיצוני" או "אכזריות", כפי שממהרים לצייר זאת מבקריה, אלא דווקא מדאגה עמוקה ואמיתית לתופעה מוכרת ומסוכנת – לוחמה פסיכולוגית ושטיפת מוח שמפעילים ארגוני טרור אכזריים כמו חמאס על שבוייהם?

האמת, גם אם היא כואבת, חייבת להיאמר: תופעת "שטיפת המוח" בשבי אינה המצאה. ספרות מקצועית ענפה, עדויות של שבויים משוחררים ממקומות שונים בעולם, ודוחות מודיעין מצביעים כולם על כך שארגוני טרור משקיעים מאמצים אדירים בערעור מצבם הנפשי של החטופים, בהזנתם במידע מסולף ובניסיונות להפוך אותם, גם שלא במודע, לכלי שרת בידיהם. האם התעלמות מהמציאות הזו, רק משום שהיא קשה ולא נעימה, משרתת את החטופים או את ביטחון המדינה? התשובה, לצערנו, שלילית.

ח"כ גוטליב, הידועה בסגנונה הישיר ולעיתים בוטה, ייתכן שבחרה במילים חריפות מדי. אך האם המסר המרכזי – שיש לקחת בחשבון את ההשפעות הפסיכולוגיות הקשות של השבי ואת הפוטנציאל לניצול מצד חמאס – הוא פסול מיסודו? האם הדרישה לבחון כל מקרה לגופו, ולהיות ערניים לכל סימן מדאיג, היא "פגיעה בחטופים"? או שמא היא דווקא ביטוי לאחריות לאומית?

כאן נכנס לתמונה ההיבט הפוליטי. קל מאוד לגורמים באופוזיציה, כמו ח"כ גלעד קריב, ח"כ קארין אלהרר, ח"כ נעמה לזימי וח"כ מרב בן ארי, לקפוץ על העגלה ולגנות בחריפות. זהו מהלך פופוליסטי שמצטלם היטב ומשרת אג'נדות פוליטיות צרות. אך האם אותם מבקרים מציעים פתרון אמיתי לסכנה הפוטנציאלית שטמונה בהשפעות השבי? האם הם מוכנים לנהל דיון ענייני ומעמיק בנושא, או שמא הם מעדיפים להשתמש בסערה הרגשית כדי לנגח יריבה פוליטית?

החשש הוא שהמתקפה על גוטליב אינה נובעת רק מדאגה כנה לחטופים, אלא גם מרצון להשתיק קולות המעלים שאלות קשות ולא נוחות. במדינה הנמצאת במלחמה מתמשכת נגד ארגון טרור רצחני, החובה לדון בכל האיומים, גם אלו הפסיכולוגיים והסמויים מן העין, היא קריטית. הניסיון לצייר את גוטליב כ"מנותקת" או "אכזרית" הוא ניסיון לסתום פיות ולמנוע דיון חיוני. זהו שירות דוב לחטופים עצמם, שכן התעלמות מההשפעות הפסיכולוגיות של השבי עלולה להקשות על תהליך שיקומם האמיתי והמלא.

יתרה מכך, ישנה צביעות מסוימת בהתקפות הללו. בעוד ח"כ גוטליב נצלית על אמירה, קשה ככל שתהיה, הנוגעת לאיום ביטחוני פוטנציאלי, אנו עדים לעיתים להתבטאויות אחרות, מצד גורמים אחרים, שמערערות את החוסן הלאומי או פוגעות במאמץ המלחמתי באופן ישיר יותר, ואלו זוכות לעיתים לגינוי רפה, אם בכלל. האם ייתכן שזעקת הקוזק הנגזל במקרה של גוטליב היא גם ניסיון להסיט את תשומת הלב מכישלונות או מחדלים אחרים?

הטענה ש"כל חטוף הוא שטוף מוח" היא אכן הכללה גורפת, וייתכן שגוטליב שגתה בניסוחה החד-משמעי. אך לבטל לחלוטין את האפשרות שחלק מהחטופים, או אף כולם במידה זו או אחרת, עברו תהליכים פסיכולוגיים קשים שעלולים להיות מנוצלים על ידי חמאס – זוהי עצימת עיניים מסוכנת. הדאגה של גוטליב, גם אם נוסחה באופן בוטה, נוגעת לצורך החיוני של מערכות הביטחון והרווחה להיות ערניות ומוכנות להתמודד עם ההשלכות המורכבות של חוויית השבי.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שהציבור והתקשורת ישאלו את עצמם שאלות קשות יותר: האם אנחנו באמת מוכנים להתמודד עם כל האמיתות המורכבות של המלחמה הזו? האם אנחנו מעדיפים נרטיבים פשוטים ונוחים על פני התמודדות עם מציאות קשה ומאתגרת? האם הניסיון להשתיק את ח"כ גוטליב משרת את טובת המדינה או את טובתם של אלו המעדיפים להימנע מדיונים קשים?

טלי גוטליב אינה חפה מטעויות, וסגנונה אינו לרוחם של כולם. אך במקרה הזה, ייתכן מאוד שהיא הצביעה על פיל גדול ומאיים שנמצא בחדר, ורבים מעדיפים להתעלם ממנו. הפיכת הדאגה הלגיטימית שלה – גם אם בוטאה בחריפות – לנשק פוליטי ולמסע רדיפה, היא מעשה פסול ומסוכן. במקום לצרוח "פוגעני", אולי כדאי להתחיל לדבר על איך מתמודדים עם האיום האמיתי שחמאס מציב, גם בחזית הפסיכולוגית, ואיך מבטיחים את שלומם האמיתי והמלא של החטופים, לפני, במהלך ואחרי שובם הביתה. השתקת הדיון אינה פתרון; היא רק דחיית ההתמודדות עם האמת, כואבת ככל שתהיה.