מנער שנשבר אחרי 2 ק״מ לריצה עם אלונקה וחיוך: איך איתמר, 17, הפך מענב רועד לפלדה

מהמסלול ברמת הנדיב שבו נשבר אחרי 2 ק״מ, ליום סיירות שבו חייך אחרי 5 ק״מ נשיאת אלונקה: כך איתמר בן 17 מזכרון הפך מענב רועד לפלדה יציבה

“נמאס לי לפחד מהקילומטר השלישי,” הוא אמר בקול יבש, כזה שהתרגל להישבר. זה היה באמצע יולי, 07:10 בבוקר, כשהשמש כבר ליקקה את העליות באדום־כתום. איתמר, תלמיד י״א מזכרון, עצר ליד הספסל בעיקול של רמת הנדיב, הידיים על הברכיים, דופק 188 על השעון. על דף מקומט בתיק היו כתובים היעדים: 2,000 מ׳ בפחות מ־8:30, 6 עליות מתח, 40 שכיבות סמיכה נקיות. המציאות? 9:42 ל־2,000 מ׳, עליית מתח אחת בקושי, שכיבות סמיכה עם גב מתפרק. “אם ככה אני נראה עכשיו, מה יהיה באוקטובר ביום סיירות?” הוא זרק מבט לשביל, לא כדי לראות, אלא כדי לא לראות את עצמו.

שנה אחרי, באותו סיבוב, בשעה 06:12, האור רך יותר והוא רץ קל. 2,000 מ׳ על 7:36, 9 מתח מלאים, 55 שכיבות סמיכה רצופות. ב־3.11. הוא עמד בבוחן בר־אור, שיפר את הזמנים, וביום הסיירות — 5 ק״מ עם אלונקה ותחנות — הוא חייך דווקא במקטעי השתיקות הכי קשות. “לא כי זה היה קל,” הוא אמר, “כי ידעתי למה כל סנטימטר של כאב הזה נבנה.” כאן תבינו איך נער רגיל, בלי “כישרון מולד”, הפך את הגוף והראש שלו ממיץ ענב מתוק ומפוזר ליין מרוכז, עמיד, כזה שמחזיק שנים — בתהליך ריאלי, צעד אחרי צעד, קרוב לבית.

הימים הקשים שלו היו נראים כמו נאחס שחוזר בלופ. הוא היה קם ב־06:30, מפספס אוטובוס, דוחף בורקס בתחנה, חוזר מבית ספר ב־16:10 עייף, זורק תיק, פותח טיקטוק “רק 5 דקות” שמתגלגלות לשעה, ואז יציאה לריצה כי “צריך”, בלי חימום, בלי תכנית. הקילומטר הראשון על 4:40, השני על 5:30, השלישי מתפרק לג׳וג־הליכה. הברכיים מזכירות את הירידה המרוסקת ממעיין עין צור, הגב לוחש איום בכל סקוואט, והראש צורח ללא קול: למה אתה לא בנוי לזה? אתה לא מהחבר’ה של הסיירות. בשמונה בערב צלחת שניצלים, שתי פיתות וקטשופ. במקלחת הוא סופר חבורות כאילו הן התקדמות. בלילה, מול מנורת שולחן שורפת, הוא מבטיח לעצמו “מחר אני מתחיל באמת”, ואז שוכח לשתות מים, קם עייף, וחוזר לאותו לופ.

הוא הפסיק לדבר על זה עם אבא שלו, כדי לא לשמוע “תישן מוקדם, תאכל חלבון” כאילו זה קסם. עם אמא הוא נזהר, שלא תדאג מפציעות. מול החברים הוא זרק צחוקים, “יאללה יהיה בסדר”, אבל בתוכו נדלק מסך עם כתוביות שחורות: תיכשל. תעמוד עם עוד 60 בנים בבוץ ותהיה זה שמבקש רגע. בתוך הראש התחולל בית משפט קשוח: “לא נולדת לזה”, “התחלת מאוחר”, “בכיתה ט׳ היית יושבני — זה לא נעלם.” הוא הרגיש כמו גפן תלושה — פירות עליו, אבל בלי שורשים עמוקים, כל רוח מעיפה אותו.

נקודת המפנה לא הגיעה בנאום מוטיבציה אפי. היא הגיעה בקטן, ב־26 באוגוסט, 18:47, כשגשם ראשון דק נגע באספלט של המייסדים אחרי חמסין מעיק. הוא ישב בחדר, מחברת פתוחה, צפצוף ווטסאפ אחד הגיע מחבר: “שמע, מחר בשש ריצה, אבל לא לבד — בוא למסגרת. נמאס לנו מהבלגן”. “מסגרת?” הוא גיחך לעצמו. “אני? שונא קבוצות.” הוא כתב בחזרה: “אני גרוע — לא רוצה להיות עול.” ואז החבר כתב משפט שחתך: “זה לא מרוץ מולנו, זה מרחק מולך. בא.” הוא קרא שוב ושוב. “זה לא מרוץ מולנו, זה מרחק מולך.” הוא נאנח ואמר בקול, “אין לי ברירה. אם אני ממשיך לבד — אני נשאר לבד.” בבוקר, עדיין בחשש, הוא קם ב־05:30, שתה 500 מ״ל מים, אכל תמר, ויצא.

הדרך לשינוי לא נראתה כמו סרטון של ‘לפני ואחרי’. היא נראתה כמו מחברת עבה עם שורות קטנות: חימום 10 דקות, מוביליטי לקרסול וברך, אינטרוולים על עלייה קצרה — 6 חזרות של דקה עבודה, דקה מנוחה. שלושה ימים אחרי, אימון כוח: דדליפט קל משקלים, לאט, טכניקה, “גב כמו לוח”. בשבוע השני — תרגול נשיאת משקל עם שק חול 15 ק״ג, הליכה על מדרגות מאחורי מרכז “השמורה”, מנוחה מדודה. הוא גילה שאפשר לבנות קילומטרים בלי להישרף, שאפשר להעלות מתח אחד השבוע, שלושה בשבוע הבא, ושש בעוד חודש. הוא למד להירדם ב־22:45 במקום לגלול עד 01:00, לשים שעון למים, לסגור מסך שעה לפני שינה. בפעם הראשונה מישהו אמר לו, “עצור. היום אתה לא רץ מהר — אתה רץ חכם,” והוא עמד. זו לא הייתה השפלה, זו הייתה הקלה.

כואב? כן. בירכיים? פחות, כשהוא ירד בעליות והעלה נפח רק 10% בשבוע. משמעת? באה מהקבוצה — כשכמעט ויתר בריצה רביעית, אחד שרץ לידו אמר “חצי דקה נשארה. תעשה את זה בשביל מחר.” הוא שלף משפט משלו, “זה לא מרוץ מולכם, זה מרחק מולי,” והחזיק עוד 30 שניות. אחרי שלושה שבועות הופיעו סימני חיים: 2,000 מ׳ על 8:21, לא חגיגה — אבל קפיצה של דקה ורבע מהקיץ. עוד חודש — 7:58. מתח? שלוש עליות נקיות. שכיבות סמיכה? 35, עם חזה לרצפה. בוקר אחד, כשהגיע מוקדם מדי, הוא ניצל את השקט בחדר כוח כדי לעבוד עם TRX על ליבה. הוא התחיל להבין את ההבדל בין “עייפות טובה” ל“שחיקה של טעות”.

החיים לא השתנו רק בזמנים. כשהוא בא הביתה בערב, הוא אכל אחרת — פחות קומבינות, יותר צלחת פשוטה: אורז, עוף, ירק, מים. הוא הוציא את המדבקות “מוד 100%” מהראש, והתחיל לאהוב 80% קבוע. היחסים בבית נרגעו — אמא ראתה שהוא חוזר עם עיניים פחות כבויות, אבא התחיל לשאול שאלות טכניות — “כמה נשימות בדקה בעלייה?” — ובפעם הראשונה לא נשמע כמו שוטר, אלא כמו שותף. החברים? חלק הצטרפו, חלק צחקו “דתי כושר”, אבל כשהוא שבר 7:36 על 2,000 באוקטובר, אלה שצחקו ביקשו עזרה בזמנים. הוא הרגיש כאילו מישהו נעץ עמוד תמך כרם עמוק באדמה — ופתאום הרוח, אותה רוח, לא הפילה אותו, רק ניפחה עליו עוד קצת, והוא עמד.

אולי אתה קורא את זה וקשה לך לנשום רק מלהיזכר בפעם האחרונה שניסית לרוץ את עליית “הנדיב” וראית שחור אחרי 1.7 ק״מ. אולי אתה מרגיש שאתה מתבייש לעלות על מתח מול החבר’ה כי אתה גורר חצי עלייה ורוצה להיעלם. אולי אתה שונא את המילה “מסגרת” כי בראש היא מתרגמת ל“צעקות, סחיבות בלי טכניקה, כאפות.” אולי זה בדיוק הזמן של הבגרויות ואתה בטוח שאין לך שעה פנויה לשום דבר. אולי אבא כבר אמר שהוא לא מוכן שתיפצע בשביל “חלום ילדות”, ואמא מפחדת מהחורף ואימוני לילה. ואולי יש לך קול קטן כזה שאומר “גם אם אתאמץ, אחרים תמיד יעקפו אותי — אז למה להתבזות”.

בוא נניח רגע לכל הדיבורים מסביב. תשאל את עצמך שאלה אחת, כמו שאיתמר למד לשאול: האם אתה מוכן להחליף “חזק לשעה” ב“חכם לשנה”? האם אתה מוכן לבנות שורשים לפני שאתה מחפש ענבים נוצצים? כי התשובה לשאלה הזו לא דורשת ממך להיוולד “טיפוס סיירות”. היא דורשת שתבחר כל יום בחצי צעד במקום להתפוצץ ואז להיעלם חודש. להוציא את ה“אין לי זמן” מהכלל, ולהכניס 60–75 דקות מוגנות ביומן, שלוש־ארבע פעמים בשבוע. לשאול לא “איך אני נראה לידם” אלא “מה המדד שלי השבוע מול המדד שלי לפני שבועיים”. להרגיש טיפש לרגע כשמאטים כדי לשמור על טכניקה — כדי שלא תרגיש פצוע חודשים.

ואם אתה הורה שקורא את זה, אולי הלב מתכווץ מהמילים “יום סיירות”, “זחילות”, “אלונקה”. אולי אתם מפחדים שזה עוד מקום שיאביס את הילד בעומסים, שיחבק טרנדים ויגמור עם כאבי גב. תדעו שזה אפשרי אחרת — עם בקרה, עם תקשורת, עם הערכה חודשית ולא עם פוסטים נוצצים.

בסוף, מה שעבד לאיתמר היה פשוט, לא קל: מסגרת קרובה לבית שאפשרה לשלב חכם בין כוח מבוקר לאירובי מדיד, בין עבודה לבד כדי לבנות שקט לראש לבין שיעורים קבוצתיים עם מוזיקה שהעלו דופק וראש ביחד. זה עבד כי במקום לרדוף עוד “כבד יותר/מהר יותר” הוא בנה ערבוב נכון: ריצות מדודות עם סימולציות נשיאת משקל, חיזוק ליבה וכתף שלא מתפרקת באלונקה, ונשימות שמחזיקות גם כשהרגליים זועקות. זה עבד כי כל שבוע נסגר במדד אחד ברור — זמן, חזרות, מרחק — ובתחקיר קצר, כן, בלי דרמות. זה יכול לעבוד גם אצלך כי הגוף שלך לא מחפש קסם — הוא מחפש עקביות, הדרכה אנושית, וקהילה שלא נותנת לך לברוח מעצמך. דמיין את זה כמו כרם בזכרון: לא שופכים סוכר כדי לקבל טעם — נותנים לשמש, לקרקע ולעבודה שקטה לעשות את שלה. ואז מישהו מלמד אותך בדיוק מתי להפוך את הענבים ליין — לא לפני ולא אחרי.

אם אתה רוצה לבדוק איך זה נראה מקרוב, לא חייבים לקפוץ למים העמוקים. בוא לשיעור ניסיון אחד, בלי לשלם כלום ובלי להתחייב. תראה איך מסדרים את השבוע כך שיישאר לך זמן לבגרויות ולחברים, איך נוגעים במתח בלי לפחד, ואיך בונים ריצה שמרגישה סוף סוף שלך. תוכל לדבר עם המאמן, לשאול שאלות, ולהחליט בעצמך אם זה בשבילך. המקומות לקבוצת הנוער הקרובה מוגבלים כי אנחנו עובדים קטן ומדויק — אז שווה להשאיר פרטים או לשלוח וואטסאפ היום, ולתפוס מקום לניסיון. אחרי זה, תרגיש — ותבחר.

וכשאתה מוכן לשים שם ושכונה למסגרת הזו, תדע שהיא כאן, בבית: מועדון הכושר הוותיק של זכרון מאז 2002, עם שני מתחמים משלימים — חדר הכושר ברח’ המייסדים 62 וסטודיו החוגים במרכז “השמורה” 1. זה אותו מקום ששילב לאיתמר, ולאחרים בני 14–18, קו אימון “הכול כלול”: חדר כושר מאובזר לצד שיעורים כמו ספינינג, TRX, Power ופונקציונלי — מעל 50 שיעורים בשבוע — כדי ליצור בדיוק את הערבוב שהחזיק אותם בתנועה, בלי שעמום ובלי דרמות. מדריכים מוסמכים, אווירה משפחתית, ומעקב התקדמות חודשי כדי שתראה לא רק זיעה — תראה מספרים. יש גם התאמות בטיחות לנוער, קשר שקוף עם הורים, ולעתים אף מפגשי תזונה קצרים כדי שהצלחת תשרת את המטרה ולא להיפך. אם תהיה כאן, נגיד לך את אותו משפט שאיתמר קיבל בהתחלה: זה לא מרוץ מולנו — זה מרחק מולך. והמרחק הזה, כשעובדים איתו נכון, נסגר.