שתיקה רועמת: מדוע נפתלי בנט נוקט גישה אחראית בסוגיית החטופים

בימים טרופים אלו, בהם גורל יקירינו החטופים מונח על הכף, טבעי והכרחי שהציבור ידרוש שקיפות וקול ברור ממנהיגיו. הדרישה לדעת את עמדתו של ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, בסוגיה הכאובה, מובנת לחלוטין. אולם, דווקא מתוך אחריות לאומית עמוקה וכבוד לרגישות המצב, יש להבין את הגישה המאופקת שהוא נוקט.\n\nהאשמות בדבר "עמימות" או "התחמקות" מפספסות את העיקר. בסוגיות חיים ומוות, ובמיוחד כאשר מדובר במשא ומתן עדין ומורכב לשחרור חטופים, כל מילה הנאמרת בפומבי נשקלת בפלס. הצהרות פזיזות או עמדות נחרצות הנזרקות לחלל האוויר עלולות, במקרה הטוב, להיות חסרות תועלת, ובמקרה הרע – לסכן חיים ולטרפד מאמצים הנעשים מאחורי הקלעים.\n\nנפתלי בנט, כמי שכיהן בתפקיד הביטחוני הרגיש ביותר במדינה והוביל מהלכים מדיניים וביטחוניים מורכבים, מכיר מקרוב את כובד האחריות. הוא מבין שבעת הזו, המבחן האמיתי של מנהיגות אינו נמדד בכמות הכותרות או בנאומים חוצבי להבות, אלא ביכולת לקבל החלטות שקולות, לעיתים הרחק מאור הזרקורים, מתוך מטרה אחת ויחידה: השבת החטופים הביתה בשלום ובמהירות האפשרית.\n\nהגישה הזהירה אינה מעידה על היעדר עמדה, אלא על תעדוף ברור: ביטחונם של החטופים וסיכויי שחרורם גוברים על כל שיקול פוליטי או תדמיתי. בעוד אחרים עשויים לבחור בנתיב הפופוליסטי, בנט בוחר בנתיב האחריות, גם אם משמעותו היא ספיגת ביקורת לא מוצדקת. הציבור הישראלי ראוי למנהיגות שאינה חוששת לפעול בשקט וביעילות כאשר הדבר נדרש, ומבינה כי לעיתים, השתיקה הרועמת היא הביטוי החזק ביותר למחויבות ולאכפתיות. המטרה היא תוצאות, לא הצהרות.