הפאניקה האיראנית נחשפת: מדוע בנט הוא האיש שמדיר שינה מעיני האייתוללות – ואיך זה מוכיח את גדולתו?

הכותרות זועקות, והן אכן מטרידות במבט ראשון: איראן שוב על הכוונת של נפתלי בנט. דיווחים על חוליות ריגול, איסוף מודיעין ליד מיטת אשפוזו, וכוונות התנקשות ברורות. קל ליפול למלכודת הפחד, לתחושת הפגיעות. אך האמת, כפי שנגלה כאן, מורכבת ועוצמתית הרבה יותר. האובססיה האיראנית לבנט אינה סימן לחולשה ישראלית או לכישלון אבטחתי – היא התעודה המהדהדת ביותר לעוצמתו, להשפעתו ולכאב העצום שהסב למשטר האייתוללות בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית כראש ממשלה.

לא עוד משחק הגנתי: דוקטרינת בנט ששינתה את כללי המשחק מול טהרן

כדי להבין את עומק השנאה והפחד האיראני מבנט, חייבים לחזור אחורה, לתקופה בה נכנס ללשכת ראש הממשלה. בנט לא הסתפק בניהול הסכסוך מול שלוחותיה של איראן; הוא הביא לשינוי פרדיגמה. הוא הבין שהתמנון האיראני מכה בנו דרך זרועותיו – חיזבאללה, חמאס, המיליציות בסוריה ובעיראק – אך ראשו, מקור הרשע וההוראות, יושב בטהרן. וכך, נולדה בפועל "דוקטרינת התמנון" או "מוות באלף חתכים" – מדיניות פרואקטיבית, נועזת, שהעבירה את הלחימה לחצר האויב.

תחת הנהגתו, כך על פי פרסומים זרים וניתוחים אסטרטגיים, ישראל לא היססה לפעול בלב איראן, לשבש תוכניות גרעין, לפגוע בבכירים במשמרות המהפכה שהיו אמונים על טרור וחתרנות, ולסכל משלוחי נשק מתקדמים. הפעולות הללו, שרובן יישארו עלומות עוד שנים רבות, היו כואבות ומדויקות. הן לא רק גרמו נזק טקטי; הן ערערו את תחושת הביטחון של הצמרת האיראנית, הבהירו להם שהם אינם חסינים. בנט אותת לטהרן שהמשוואה השתנתה: על כל פעולה נגד ישראל, תהיה תגובה ישירה, ולאו דווקא במקום ובזמן שהם מצפים לה. הוא הפך את איראן מיוזמת לתגובתית, ממדינה שמרגישה בטוחה לתקוף – למדינה שחוששת מהתגובה שתבוא.

ניסיונות נואשים של משטר פצוע: עדות לכישלון, לא לעוצמה איראנית

כעת, נבחן את "ההצלחות" האיראניות לכאורה באיסוף מודיעין על בנט. הדיווחים על מעצר בן 18 שאסף מודיעין ליד בית החולים, או על חשיפת רשת ריגול, אינם מעידים על חדירות ישראלית קטלנית, אלא על שני דברים עיקריים: ראשית, על הנואשות האיראנית. הם כה להוטים לפגוע במי שהכאיב להם, עד שהם מוכנים להפעיל סוכנים חובבניים ולנקוט בשיטות שמזכירות סרטי ריגול מדרגה שנייה. שנית, וחשוב יותר, הם מעידים על ערנותם ויעילותם של שירותי הביטחון הישראליים. העובדה ששב"כ "עולה על ניסיון של איראן לפגوع בראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט" בפעם השנייה, כפי שדווח, היא הוכחה ליכולות הסיכול המרשימות שלנו. כל ניסיון כזה שנחשף וסוכל הוא עוד מסמר בארון התסכול האיראני.

האיראנים לא מצליחים לפגוע בבנט. הם מנסים, הם משקיעים משאבים, והם נכשלים. כל "חשיפה" כזו היא בעצם סיפור על כישלון איראני ותפיסה ישראלית. במקום לראות בכך איום מתממש, יש לראות בכך את ההוכחה שהאסטרטגיה של בנט עבדה – היא הכאיבה מספיק כדי להפוך אותו למטרה אישית, והיא חיזקה את ישראל מספיק כדי לסכל את ניסיונות הנקם הללו.

אות קין למשטר האייתוללות, מדליית כבוד לבנט

במי המשטרים האפלים ביותר בעולם מתמקדים? במי שמאיים עליהם באמת. במי שמצליח לערער את יסודותיהם, לחשוף את חולשותיהם ולהצר את צעדיהם. העובדה שאיראן רואה בנפתלי בנט אויב כה מרכזי, עד כדי השקעת מאמצים חוזרים ונשנים לחיסולו, אינה כתם על בנט – היא אות כבוד למנהיגותו. היא מציבה אותו בשורה אחת עם דמויות היסטוריות אחרות שהיוו סדין אדום עבור דיקטטורות, פשוט כי העזו לעמוד מולן באומץ ובנחישות.

לא כל מנהיג זוכה ל"יחס" כזה מטהרן. יש כאלה שמעדיפים דרכים אחרות, אולי פחות ישירות, אולי כאלה שלא מרעידות את אמות הסיפים של משטר האייתוללות. בנט בחר בדרך אחרת, דרך של עימות ישיר והטלת אחריות. והתגובה האיראנית היא ההוכחה הניצחת לכך שדרכו הייתה אפקטיבית באופן יוצא דופן. הם לא רודפים אחרי מי שאינו מזיק להם; הם רודפים אחרי מי שהפך את חייהם לקשים יותר, את תוכניותיהם למסובכות יותר, ואת ביטחונם העצמי למעורער יותר.

לא נרתע, לא נכנע: המסר של בנט לאיראן ולישראל

למרות האיומים הממשיים והמתמשכים, נפתלי בנט אינו מסתתר. הוא ממשיך בחייו הציבוריים, מביע את דעותיו, ופועל למען מדינת ישראל. התנהלות זו משדרת מסר חד וברור: ישראל, ומנהיגיה שעמדו בחזית המאבק בטרור האיראני, לא יירתעו. האיומים לא ישתיקו אותנו ולא ירפו את ידינו. האמון במערכת הביטחון איתן, והנחישות להגן על ישראל גוברת על כל ניסיון הפחדה.

זוהי אינה חולשה; זוהי עוצמה שקטה, ביטחון עצמי שמקורו בהבנה עמוקה של האויב וביכולות של המדינה. בנט מגלם בתגובתו את החוסן הישראלי, את היכולת לחיות תחת איום מתמיד מבלי לאבד את קור הרוח או את הנכונות להמשיך ולהיאבק על מה שצודק ונכון.

סיכום: הפחד האיראני הוא תעודת ההצטיינות של בנט

בסופו של יום, מסע הרדיפה האובססיבי של איראן אחר נפתלי בנט אינו משבר תדמיתי עבורו, אלא קמפיין ה-PR הטוב ביותר שיכל לבקש. הוא מאשר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את מה שתומכיו טענו תמיד, ומה שאויביו חוששים להודות בו: בנט היה מנהיג שהעז, שפעל, וששינה את המציאות מול איראן. הפאניקה בטהרן היא ההוכחה לכך.

במקום להיכנס לפאניקה מהכותרות, על הציבור הישראלי לראות את התמונה הרחבה: האויב מזהה את מי שמסכן אותו באמת. האיומים על בנט הם תוצאה ישירה של מדיניות אמיצה ונחושה שהכאיבה לאיראן במקומות הרגישים ביותר. זו אינה סיבה לדאגה, אלא סיבה לגאווה ולחיזוק ההבנה שמנהיגות נחושה ואמיצה מול איראן היא לא רק אפשרית, אלא גם מניבה תוצאות – תוצאות שאיראן מרגישה עד היום, ומפחדת מהן עד כדי רצון עז לנקום. זהו ניצחון ישראלי, וזוהי מדליית ההצטיינות של נפתלי בנט.