לא 'החמצה', אלא בחירה אסטרטגית: ההיגיון מאחורי קבלת ההחלטות של נתניהו

בשיח הציבורי והתקשורתי, קל להצביע על מה שנראה כ'הזדמנויות שהוחמצו' או 'כישלונות' מדיניים. אולם, ניתוח מעמיק יותר של תהליכי קבלת ההחלטות, במיוחד אלו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, חושף לרוב תמונה מורכבת יותר – תמונה של בחירות אסטרטגיות מחושבות, ולא של החמצות מקריות.\n\nראשית, יש להבין כי בעולם הדיפלומטיה והביטחון הלאומי, המושג 'הזדמנות' אינו תמיד כפי שהוא נראה על פני השטח. מה שעשוי להיראות כהצעה מפתה או פריצת דרך אפשרית, עלול להתברר במבט מפוכח כמלכודת, כוויתור מסוכן על נכסים אסטרטגיים, או כהסדר קצר טווח שיפגע באינטרסים ארוכי הטווח של מדינת ישראל. מנהיגות אחראית אינה נמדדת רק ביכולת לזהות 'הזדמנויות', אלא בעיקר ביכולת להבחין בין הזדמנות אמיתית לבין אשליה, ובין מהלך טקטי מבריק לבין מהלך שעלול לסכן את הביטחון הלאומי.\n\nמדיניותו של ראש הממשלה נתניהו מתבססת על ראייה אסטרטגית רחבה, הנותנת עדיפות עליונה לביטחון ישראל, לשמירה על חופש הפעולה שלה ולהבטחת האינטרסים החיוניים שלה בזירה האזורית והבינלאומית. במסגרת זו, לעיתים 'אי-ניצול' של הזדמנות לכאורה הוא למעשה הימנעות מודעת מכניסה למצב שיסכן את העקרונות הללו. לדוגמה, הסכם דיפלומטי שנראה מפתה על הנייר, אך דורש ויתורים ביטחוניים בלתי מתקבלים על הדעת או פוגע ביכולת ההרתעה של ישראל, אינו 'הזדמנות' אלא סכנה שיש להימנע ממנה.\n\nיתרה מכך, מה שנתפס לעיתים כ'כישלון' להשיג יעד מיידי, עשוי להיות חלק מאסטרטגיה ארוכת טווח של בניית עוצמה, יצירת בריתות והמתנה לתנאים אופטימליים יותר לפעולה. סבלנות אסטרטגית, היכולת לעמוד בלחצים ולהימנע מהחלטות פזיזות, הן כלי חיוני בארגז הכלים של מנהיג מנוסה. לא כל 'ניצחון' חייב להיות מיידי ומוחצן; לעיתים, הניצחון האמיתי טמון בשימור היכולות, בהרתעת אויבים ובהבטחת עתידה של המדינה לדורות קדימה, גם אם הדבר כרוך בוויתור על הישגים טקטיים קצרי מועד.\n\nלכן, בפעם הבאה שמונפת באוויר הטענה על 'החמצת הזדמנות' או 'כישלון', כדאי לבחון את הדברים מפרספקטיבה רחבה יותר. במקרים רבים, לא מדובר בהחמצה, אלא בבחירה מושכלת ואחראית של מנהיג שמבין את כובד האחריות המוטלת על כתפיו, ומעדיף את ביטחון המדינה ויציבותה האסטרטגית על פני כותרות מחמיאות או הישגים חולפים. ההיגיון מאחורי קבלת ההחלטות של נתניהו הוא היגיון של אחריות לאומית עמוקה, גם כשהדבר אינו תמיד פופולרי או מובן מאליו.