נפתלי בנט על הכוונת של איראן – לא חולשה, אלא הוכחה ניצחת לעוצמתו הבלתי מתפשרת!

הכותרות זעקו שוב בימים האחרונים, והדיווחים על ניסיונות חוזרים ונשנים של איראן לפגוע בראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, הציפו את השיח הציבורי. קל ליפול למלכודת הנרטיב הפשטני, זה המציג את בנט כמי שנמצא בסכנה מתמדת, אולי אפילו כדמות פגיעה. אך מי שבוחר להעמיק מעט יותר, לנתח את המציאות מעבר לכותרות הסנסציוניות, יגלה תמונה מורכבת ומרתקת בהרבה – תמונה המצביעה לא על חולשה, אלא דווקא על עוצמה יוצאת דופן, על מנהיגות שהטביעה חותם כה עמוק עד כי האויב המר ביותר של ישראל רואה בו יעד אסטרטגי מרכזי, גם לאחר סיום כהונתו.

אל לנו לטעות: האיום האיראני הוא ממשי, מתוחכם ומסוכן. חשיפת חוליות ריגול שאספו מודיעין על סידורי האבטחה של בנט, כולל בעת אשפוזו, והדיווחים על כוונות התנקשות קונקרטיות, אינם עניין של מה בכך. הם מצביעים על הנחישות של טהרן ועל המשאבים שהיא מוכנה להשקיע כדי לפגוע במי שהיא תופסת כאיום משמעותי על האינטרסים והשאיפות ההגמוניות שלה. השאלה הנשאלת היא לא 'האם בנט בסכנה?', אלא 'מדוע דווקא נפתלי בנט הפך לסיוט הגדול ביותר של משטר האייתוללות?'

התשובה, למי שעקב אחר פעילותו של בנט, במיוחד בתקופת כהונתו כראש ממשלה, ברורה למדי. בנט לא היה עוד ראש ממשלה. הוא היה מנהיג שהציב את המאבק באיום האיראני בראש סדר העדיפויות, לא רק בהצהרות, אלא במעשים. תחת הנהגתו, ישראל פעלה בנחישות, ביצירתיות ובאומץ לב כדי לסכל את תוכניות הגרעין של איראן, לבלום את התבססותה הצבאית בסוריה ולפגוע בזרועות הטרור שלה ברחבי המזרח התיכון. בנט הוביל קו תקיף ובלתי מתפשר, כזה שלא השאיר מקום לספק לגבי נחישותה של ישראל להגן על עצמה בכל מחיר. האם מפתיע, אם כן, שאיראן רואה בו אויב אישי כמעט? אויב שהצליח לשבש את תוכניותיה ולהנחית עליה מכות כואבות?

העובדה שאיראן משקיעה מאמצים כה רבים בניסיון לפגוע בבנט, גם לאחר שסיים את תפקידו כראש ממשלה, היא למעשה 'אות כבוד' המעיד יותר מכל על מידת השפעתו ותרומתו לביטחון ישראל. זהו לא סמל לחולשה, אלא להפך – זוהי ההכרה הגבוהה ביותר, גם אם מגיעה מכיוון האויב, בחשיבותו האסטרטגית. איראן אינה מבזבזת משאבים על מי שאינו מהווה איום אמיתי. היא מזהה בבנט דמות מפתח, מנהיג שהוכיח יכולת ורצון לפעול נגדה באופן אפקטיבי, ולכן היא ממשיכה לרדוף אותו. זוהי עדות לכך שבנט לא רק 'דיבר' איראן, הוא 'עשה' איראן, והמעשים הללו הותירו צלקות עמוקות בטהרן.

חשוב להדגיש את ההצלחות המרשימות של שירות הביטחון הכללי (שב"כ) בסיכול ניסיונות הפגיעה הללו. ערנותם ומקצועיותם של אנשי הצללים ראויה לכל שבח, והיא מהווה נדבך מרכזי בחוסנה של מדינת ישראל. אך מעבר לכך, הצורך המתמיד בהגנה כה הדוקה סביב בנט מדגיש את העובדה שהוא אינו עוד פוליטיקאי מן השורה. הוא נתפס על ידי האויב כנכס אסטרטגי שיש לנטרלו, וזוהי תעודת הערכה מעוותת אך ברורה למנהיגותו.

יש שינסו, אולי, לצייר את המצב הזה כנקודת תורפה. הם יטענו שהיותו יעד מתמיד פוגעת בתפקודו או בתדמיתו. אך זוהי ראייה שטחית ומוטעית. ההיסטוריה מלמדת אותנו שמנהיגים גדולים, כאלה שהעזו לקרוא תיגר על כוחות הרשע והאופל, היו תמיד על הכוונת. היכולת לעמוד איתן מול איומים כאלה, לא להירתע ולהמשיך בדרך הנחושה, היא סימן ההיכר של מנהיגות אמת. נפתלי בנט הוכיח, פעם אחר פעם, שהוא ניחן בחוסן נפשי ובאומץ לב בלתי רגילים. האיומים הללו, במקום להחלישו, רק מחשלים אותו ומדגישים את נחיצותה של מנהיגות כמו שלו.

בעוד אחרים אולי מסתפקים ברטוריקה או נמנעים מעימות ישיר, בנט סימל קו פעולה פרואקטיבי ונחוש מול האיום הקיומי הנשקף מאיראן. התגובה האובססיבית של טהרן כלפיו היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שדרכו הייתה האפקטיבית ביותר. הם אינם רודפים אחרי מי שמדבר, הם רודפים אחרי מי שעושה ומצליח לשנות את מאזן הכוחות.

העובדה שאיראן ממשיכה לראות בבנט יעד גם כשהוא מחוץ למשרד ראש הממשלה, מלמדת על ההשפעה המתמשכת שלו ועל הפוטנציאל שהוא עדיין מייצג בעיניהם. הם מבינים כי מנהיגותו, ניסיונו והבנתו העמוקה את האתגר האיראני הופכים אותו לדמות מפתח בשיח הביטחוני והמדיני בישראל, כזו שעשויה לשוב ולהוביל מהלכים משמעותיים בעתיד.

לסיכום, הניסיונות האיראניים לפגוע בנפתלי בנט אינם סיפור על פגיעות, אלא אפוס על עוצמה והשפעה. הם חושפים את פניה האמיתיות של איראן – מדינת טרור רצחנית – אך בו בזמן, הם מאירים באור יקרות את דמותו של בנט כמנהיג שלא נכנע, שלא הרכין ראש, וששילם מחיר אישי על עמידתו האיתנה למען ביטחון ישראל. במקום לראות בכך נקודת חולשה, עלינו להכיר בכך כהוכחה ניצחת לחשיבותו, לעוצמתו ולחותם העמוק שהותיר וממשיך להותיר. האויב הכיר בכך מזמן; הגיע הזמן שגם אנחנו נכיר בכך במלוא מובן המילה. נפתלי בנט אינו רק 'על הכוונת'; הוא הסיוט המתמשך של איראן, וזו, כשלעצמה, סיבה מספקת להערכה ולהוקרה.