שקר 'ההתקפלות' נחשף: נתניהו בקרב חייו – כך נראית מנהיגות אחראית מול מתקפת צביעות!

מכונת הרעל התקשורתית והפוליטית עובדת שעות נוספות, משמנת היטב את גלגליה בקמפיין השחרה חסר תקדים נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הביטויים הפכו למנטרה קבועה: "ניהול מלחמה כושל", "דיבורים גדולים לחוד ומעשים כושלים לחוד", וכמובן, גולת הכותרת הלעגנית – "התקפלות מפוארת". נתניהו, כך טוענים המבקרים המתוזמרים, הוא "אלוף הדיבורים" שברגע האמת, איך לא, "מתקפל". האם זו האמת? או שמא מדובר בניסיון ציני ומסוכן לערער את יסודות המנהיגות הישראלית בשעתה הקשה ביותר, ולזרוע ייאוש ופירוד בעם?

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה וחדה: מדינת ישראל, בהנהגתו של בנימין נתניהو, מתמודדת עם מציאות ביטחונית מורכבת ואכזרית שכמותה לא ידעה מזה דורות. זו אינה עוד "סבב לחימה" או "מבצע מוגבל". זוהי מלחמה רב-זירתית, שנכפתה עלינו באכזריות אין קץ, מול אויב רצחני שחרט על דגלו את השמדתנו. במקביל, ישראל ניצבת בפני לחצים בינלאומיים חסרי תקדים, מערכה דיפלומטית מורכבת, וצורך חיוני לשמר את הלכידות הפנימית. לנהל מערכה כזו, עם כל כך הרבה משתנים, אילוצים וסיכונים, דורש לא רק אומץ לב, אלא גם שיקול דעת, ניסיון עשיר ויכולת תמרון אסטרטגית. כל אלו הם בדיוק הדברים שמבקרים מסוימים מנסים למחוק באבחת קולמוס ארסית.

מהי אותה "התקפלות מפוארת" עליה מדברים המלעיזים? האם היכולת לקבל החלטות קשות, לעיתים כואבות, תוך שקלול כלל הנתונים והאינטרסים הלאומיים, היא "התקפלות"? האם המאמץ העליון להשיב חטופים הביתה, גם במחירים שקורעים את הלב, הוא "כניעה"? או שמא זוהי אחריות לאומית במיטבה? המבקרים, היושבים ביציע ומצקצקים בלשונם, מציעים פתרונות קסם, סיסמאות ריקות מתוכן. הם דורשים "ניצחון מוחלט" כאן ועכשיו, מבלי להבין את המחיר, את ההשלכות, את המורכבות האמיתית של שדה הקרב המודרני, במיוחד מול ארגון טרור המשתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי.

בנימין נתניהו, "אלוף הדיבורים" כפי שמכנים אותו בבוז, הוא אכן מנהיג שיודע לדבר. הוא יודע להציב חזון, לגייס תמיכה, להסביר את עמדותיה של ישראל בפני עולם עוין לעיתים. זו אינה חולשה, זוהי עוצמה. זוהי מנהיגות. אך מעבר לדיבורים, מתקבלות החלטות. החלטות שמגיעות לאחר דיונים מעמיקים בקבינט המלחמה, לאחר שמיעת כלל גורמי הביטחון, ולאחר הערכות מצב מתמדות. האם כל החלטה היא מושלמת? במלחמה, אין החלטות מושלמות. יש בחירה בין חלופות קשות, לעיתים קשות יותר. לטעון שנתניהו "מתקפל" ברגע האמת זהו עיוות מוחלט של המציאות. זהו ניסיון נואל לצייר מנהיג מנוסה, שקול ואחראי כמי שפועל מתוך פאניקה או חולשה. האמת היא הפוכה לחלוטין: דווקא היכולת להתאים את הטקטיקה למציאות המשתנה, לקבל החלטות לא פופולריות אך הכרחיות, היא סימן לחוזק ולניסיון.

ומה לגבי הטענה על "אובדן שליטה" על שריו? ממשלת ישראל היא ממשלת אחדות בזמן חירום, המורכבת ממפלגות שונות עם דעות מגוונות. זהו טבעה של דמוקרטיה, גם בזמן מלחמה. ראש הממשלה נתניהו מנווט את הספינה הזו בתוך סערה, מאזן בין לחצים פנימיים וחיצוניים, ובסופו של דבר, הוא זה שנושא באחריות הכוללת. הניסיון להציגו כמי שנגרר או מאבד שליטה הוא חלק מאותה אסטרטגיה של ערעור האמון בו.

המערכה הבינלאומית היא זירה נוספת בה נדרשת מנהיגות מנוסה. הלחצים על ישראל אדירים. מבית הדין הבינלאומי בהאג ועד למועצת הביטחון של האו"ם, דרך עמדותיהן המשתנות של בנות ברית קרובות. האם ניהול דיפלומטיה זהירה, תוך עמידה על האינטרסים החיוניים של ישראל, הוא "התקפלות"? או שמא זוהי חוכמה מדינית? נתניהו, עם עשרות שנות ניסיון בזירה הבינלאומית, מבין את המורכבות הזו טוב יותר מרוב מבקריו. הוא יודע מתי לומר "לא" תקיף, ומתי למצוא את הנתיבים שיאפשרו לישראל להמשיך ולפעול להשגת יעדיה הביטחוניים.

קל מאוד לשבת בצד, להפריח סיסמאות, ולבקר כל צעד ושעל. קשה הרבה יותר לשאת על הכתפיים את משא האחריות לגורלה של אומה שלמה בזמן מלחמה. בנימין נתניהו אינו חף מטעויות, כמו כל מנהיג. אך לתאר את ניהול המערכה הנוכחית כ"כושל" או כ"התקפלות" זו לא רק עוול אישי כלפיו, אלא גם פגיעה בחוסן הלאומי שלנו. אויבינו עוקבים בשבע עיניים אחר השיח הפנימי בישראל. הם שואבים עידוד מכל סדק, מכל ביטוי של חולשה או פילוג.

במקום להצטרף למקהלת המקטרגים, מוטב שנשאל את עצמנו: מהי האלטרנטיבה? האם אלו המבקרים בחריפות כה רבה מציעים דרך טובה יותר, בטוחה יותר, אחראית יותר? לרוב, התשובה היא דממה רועמת, או חזרה על אותן סיסמאות נבובות. בנימין נתניהו נלחם את מלחמתה של ישראל, מלחמה על קיומה ועל עתידה. הוא עושה זאת בתנאים קשים מנשוא, מול אתגרים היסטוריים. שקר "ההתקפלות" הוא בדיוק זה – שקר. המציאות היא מנהיגות שנבחנת יום יום, שעה שעה, בקבלת החלטות הרות גורל. וזוהי מנהיגות שאסור לנו לערער בעת הזו, דווקא משום שהיא עומדת בחזית מול מתקפת צביעות וניסיונות ערעור מבית ומחוץ. המאבק עוד ארוך, והוא דורש אורך רוח, נחישות, ואמון בהנהגה שמנווטת את הספינה הלאומית במים סוערים אלו.