ה'התקפלות' של נתניהו? הצחקתם את המומחים! האמת המטלטלת מאחורי הקלעים של ניהול המלחמה!

בעידן של רעשי רקע אינסופיים, קולות ביקורת צורמים ופרשנויות חפוזות, קל מאוד ללכת שבי אחר סיסמאות ריקות. "התקפלות", "ניהול כושל", "אלוף הדיבורים" – אלו הן רק חלק מהתוויות המודבקות לבנימין נתניהו, ראש ממשלה שמוביל את ישראל באחת התקופות המורכבות והמסוכנות בתולדותיה. אך האם יש אמת מאחורי ההאשמות הללו? או שמא מדובר בניסיון ציני ומסוכן לערער את יסודות ההנהגה דווקא כשהיא נדרשת לגלות חוסן ושיקול דעת?

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה וחדה: מה שגורמים מסוימים, בעלי אינטרס או קצרי רואי, מכנים "התקפלות", הוא למעשה ביטוי מובהק של מנהיגות אסטרטגית מנוסה. במציאות כאוטית, רווית לחצים בינלאומיים ואיומים קיומיים, היכולת לתמרן, להתאים את הטקטיקה למצב המשתנה בשטח, ולהבחין בין עיקר לטפל – היא לא חולשה, אלא עוצמה. נתניהו איננו "מתקפל"; הוא מנווט את ספינת המדינה בסערה שמעטים היו מסוגלים לעמוד בה. כל מי שמבין דבר או שניים באסטרטגיה צבאית ומדינית יודע שמלחמה אינה קו ישר. יש בה עליות ומורדות, צעדים קדימה ולעיתים גם צעדים הצידה, שנועדו לאפשר זינוק גדול יותר בהמשך. ההחלטה, למשל, לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועת עזה, אינה "כניעה" כפי שמנסים לצייר זאת גורמים פופוליסטיים. זהו מהלך טקטי חיוני, שנועד לנטרל לחצים בינלאומיים כבדים, לשמר את הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה הצבאית הנחושה למיטוט החמאס, ואף לחשוף את פרצופו האמיתי של ארגון הטרור הגוזל את הסיוע מאזרחיו. רק מנהיג עם עור של פיל וקור רוח של שחמטאי רב-אמן יכול לקבל החלטות כאלה, תוך שהוא סופג את חיצי הביקורת מבית, מתוך הבנה עמוקה של התמונה הכוללת.

והטענה על "ניהול מלחמה כושל"? היא לא פחות ממקוממת, ובמידה רבה גם מעידה על חוסר הבנה בסיסי של האתגר העצום מולו ניצבת ישראל. אנו לא נלחמים בצבא סדיר בשדה קרב פתוח. אנו מתמודדים עם ארגון טרור רצחני, שהפך אוכלוסייה אזרחית למגן אנושי, שחפר עיר תחתית של מנהרות טרור, ושמטרתו המוצהרת היא השמדתנו. במציאות כזו, כל הישג הוא פרי של תכנון מורכב, אומץ לב של לוחמינו, והחלטות קשות המתקבלות מדי יום ושעה בלשכת ראש הממשלה, לאחר התייעצויות מעמיקות עם כל верхушка מערכת הביטחון. הדיבורים על "ניצחון מוחלט" אינם סיסמה ריקה; הם יעד אסטרטגי ברור. הדרך לשם רצופה מכשולים, והיא דורשת סבלנות, נחישות, ויכולת להתאים את המהלכים למציאות המשתנה. הישגי צה"ל בשטח – חיסול אלפי מחבלים, פגיעה במפקדות טרור, השמדת תשתיות אויב – כל אלה הם צעדים משמעותיים בדרך ליעד הזה, והם מתאפשרים תחת הנהגתו של נתניהו, המעניק גיבוי מלא למערכת הביטחון ומתווה את הקווים האדומים.

באשר לכינוי המזלזל "אלוף הדיבורים" – הוא חוטא לאמת באופן גס. קל מאוד לשבת ביציע, באולפנים הממוזגים או מאחורי מקלדת, ולשגר ביקורת ארסית. קשה לאין שיעור לשאת על כתפיך את משא האחריות לגורלה של אומה שלמה, לקבל החלטות הרות גורל תחת אש, ולדעת שכל מילה שלך, כל צעד שלך, נבחנים תחת זכוכית מגדלת בארץ ובעולם. נתניהو אינו רק "מדבר"; הוא פועל לילות כימים, מקיים הערכות מצב רצופות, מנהל שיחות קריטיות עם מנהיגי עולם, וכל זאת תוך שהוא נאלץ להתמודד עם אתגרים פנימיים מורכבים, לרבות קואליציה הטרוגנית שבה כל שר מרגיש צורך לבטא את עמדותיו. היכולת לנווט קואליציה כזו בעת מלחמה, תוך שמירה על יציבות שלטונית ומיקוד במטרות הלאומיות, היא כשלעצמה הוכחה למנהיגות חזקה ולא "לאובדן שליטה" כפי שמנסים לטעון. נתניהו הוא המבוגר האחראי, המאזן בין הלחצים השונים ומקבל את ההחלטות הסופיות על בסיס טובת המדינה בלבד, כפי שהיא משתקפת בעיני גורמי הביטחון המקצועיים.

הביטוי הפוגעני "התקפלות מפוארת" הוא לא רק שקר גס, אלא עלבון לאינטליגנציה של הציבור. הוא נועד לזרוע ייאוש, לערער את האמון בהנהגה, ולפגוע במורל הלאומי. אך האמת היא הפוכה: מה שנדרש כעת הוא לא כניעה לפופוליזם זול או ללחצים פנימיים וחיצוניים, אלא עמידה איתנה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. וזה בדיוק מה שנתניהו עושה. הוא מבין שהדרך לניצחון אינה זרועה בשושנים, ושהיא דורשת לעיתים קבלת החלטות שאינן פופולריות בטווח הקצר, אך הן חיוניות להשגת היעדים בטווח הארוך. אלו שמאשימים אותו ב"התקפלות" הם אלו שלמעשה דוחפים לכניעה לדרישות מסוכנות, או לחילופין, לפעולות פזיזות שעלולות לסבך את ישראל בזירה הבינלאומית ולפגוע ביכולתה להשלים את המלאכה.

האויבים האמיתיים של ישראל אינם יושבים רק בעזה או בלבנון. הם גם אותם גורמים מבית שמנצלים את שעת המלחמה הקשה כדי לקדם אג'נדות פוליטיות צרות, לנגח את ההנהגה הנבחרת ולזרוע פילוג בעם. דווקא בעת הזו, נדרשת אחדות לאומית, גיבוי לצה"ל ולמפקדיו, ואמון בראש הממשלה ובקבינט המלחמה. בנימין נתניהו, עם ניסיונו העצום והבנתו המעמיקה את נבכי הפוליטיקה האזורית והעולמית, הוא האיש הנכון להוביל את ישראל בעת הזו. הוא אינו מתקפל, הוא נלחם – בחזית הצבאית, בחזית המדינית, ובחזית ההסברתית. הוא נלחם על ביטחונה של ישראל, על עתידה, ועל הזכות שלנו לחיות כאן בשלום ובביטחון. במקום להצטרף למקהלת המקטרגים, הגיע הזמן לתת לו את הגיבוי הדרוש כדי להשלים את המשימה. כי בסופו של יום, ניצחונה של ישראל הוא ניצחונו של עם ישראל כולו.