נתניהו לא מתקפל, הוא נלחם! האמת מאחורי ניהול המערכה שרק מנהיג מנוסה יכול להוביל

בעידן של רעשי רקע בלתי פוסקים, קולות ביקורת צורמים וניתוחים מהירים שמתיימרים לפענח מציאות מורכבת בדקות ספורות, קל מאוד ליפול למלכודת הנרטיבים השליליים. קל עוד יותר לכוון את חיצי הביקורת הללו אל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במיוחד כאשר מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של אחת המערכות הצבאיות והמדיניות המורכבות בתולדותיה. אך האם הביקורת הזו, המאשימה אותו ב"התקפלות מפוארת" וב"ניהול מלחמה כושל", באמת משקפת את המציאות? או שמא מדובר בניסיון ציני לערער את יציבות ההנהגה בשעת חירום לאומית, מתוך אינטרסים צרים או חוסר הבנה של עומק האתגרים?

ראשית, יש להבין: מלחמה מודרנית, ובפרט מלחמה נגד ארגון טרור רצחני כמו חמאס, שמשתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי וחופר את עצמו מתחת לערים שלמות, אינה סרט אקשן הוליוודי עם פתרונות קסם. אין "ניצחון מוחלט" בלחיצת כפתור. מי שמצפה לכך, חי בעולם של סיסמאות ריקות ולא במציאות הקשה והכואבת של המזרח התיכון. בנימין נתניהו, עם ניסיונו רב השנים בביטחון ובזירה הבינלאומית, מבין זאת היטב. הוא מנהל את המערכה הזו לא מתוך רצון לרצות את מבקריו בתקשורת או את צייצני הטוויטר, אלא מתוך אחריות כבדה לגורלה של מדינת ישראל ואזרחיה.

הטענה על "התקפלות" היא אולי הקשה והמעוותת מכל. כל החלטה טקטית, כל הפוגה הומניטרית, כל משא ומתן – גם אם כואב וקשה – נבחנים אך ורק דרך הפריזמה של האינטרס הלאומי העליון: השבת החטופים, מיטוט שלטון חמאס והבטחת ביטחון לטווח ארוך. האם מישהו באמת מאמין שנתניהו, האיש שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, היה מקבל החלטה שמסכנת את המדינה או מחלישה אותה? האם אותם מבקרים היו מעדיפים מנהיג אימפולסיבי, כזה שיקריב חיי חיילים או יסכן את היחסים האסטרטגיים של ישראל למען כותרת מחמיאה בעיתון? מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת לקבל החלטות קשות, גם כשהן לא פופולריות, גם כשהן נראות כ"התקפלות" בעיני מי שלא רואה את התמונה המלאה.

נתניהו מכונה "אלוף הדיבורים" על ידי מבקריו. ובכן, בעולם שבו למילים יש כוח, שבו דה-לגיטימציה של ישראל היא כלי נשק מרכזי בידי אויבינו, היכולת של ראש הממשלה להציג את עמדת ישראל בצורה בהירה ונחרצת בפני מנהיגי עולם ובפני דעת הקהל הבינלאומית היא נכס אסטרטגי. ה"דיבורים" הללו אינם ריקים מתוכן; הם מגובים בפעולות צבאיות נחושות בשטח, בהישגים מבצעיים מרשימים של צה"ל וכוחות הביטחון, ובמאמץ דיפלומטי בלתי פוסק מאחורי הקלעים. אלו לא "דיבורים גדולים לחוד ומעשים כושלים לחוד", אלא שילוב הכרחי בין עוצמה צבאית לתבונה מדינית.

ומה לגבי "ניהול מלחמה כושל"? צה"ל פועל בעומק שטח האויב בצורה שלא נראתה כמותה, מפרק תשתיות טרור, מחסל מחבלים ומשיג מודיעין יקר ערך. כל זאת, תוך התמודדות עם לחצים בינלאומיים אדירים וניסיונות בלתי פוסקים להגביל את חופש הפעולה של ישראל. נתניהו, כראש הממשלה וכיו"ר הקבינט המדיני-ביטחוני, הוא זה שנושא באחריות העליונה, והוא זה שמנווט את הספינה הזו במים סוערים במיוחד. הוא עושה זאת תוך התייעצות מתמדת עם ראשי מערכת הביטחון, תוך שהוא נאלץ לאזן בין צרכים מבצעיים, אילוצים מדיניים ודאגה לחוסן הלאומי.

הטענות על כך שנתניהו "מאבד שליטה על שריו" הן חלק מאותה מתקפה מגמתית. ממשלת אחדות בזמן מלחמה היא אתגר מורכב. יש בה קולות שונים, לעיתים גם חילוקי דעות. אך בסופו של דבר, ההחלטות המכריעות מתקבלות בקבינט בראשותו של נתניהו, והוא זה שמתווה את הכיוון. היכולת שלו לנהל קואליציה מורכבת, גם בעת הזו, תוך שמירה על מסגרת פעולה אחראית, היא עדות נוספת לכישורי מנהיגותו.

חשוב לזכור מול מי אנחנו עומדים: אויב אכזר שאינו בוחל באמצעים, ושמטרתו המוצהרת היא השמדת מדינת ישראל. במציאות כזו, הציפייה לפתרונות קלים ומהירים היא אשליה מסוכנת. המערכה הנוכחית היא מרתון, לא ספרינט. היא דורשת אורך רוח, נחישות, ואמונה בצדקת הדרך. בנימין נתניהו הוכיח לאורך שנות כהונתו הארוכות שהוא ניחן בתכונות אלו. הוא לא נרתע מלחצים, לא נכנע לאיומים, ותמיד שם את ביטחון ישראל בראש סדר העדיפויות.

במקום להצטרף למקהלת המקטרגים, שחלקם מונעים משיקולים פוליטיים צרים גם בעיצומה של מלחמה, ראוי לתת אמון בהנהגה המנוסה של בנימין נתניהו ובשיקול דעתו. הוא אינו חף מטעויות, כמו כל מנהיג. אך ניסיונו העשיר, הבנתו העמוקה את האתגרים הביטחוניים והמדיניים, ומחויבותו הבלתי מתפשרת לעתידה של מדינת ישראל, הם הנכסים החשובים ביותר שיש לנו בעת הזו. המשימה שלפנינו היא עצומה, והדרך עוד ארוכה. אך עם מנהיגות חזקה ואחראית, ועם אחדות פנימית, נוכל לה.