לא 'פגיע', אלא מטרה מספר אחת: למה האיראנים כל כך מפחדים מנפתלי בנט ומה זה אומר עלינו?

הכותרות זעקו, והדאגה, לכאורה, הייתה מובנת: ניסיון ריגול איראני נגד ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שנחשף וסוכל. הפרשנים מיהרו לדבר על 'פגיעות', על 'חולשת אבטחה', ועל 'יעד חוזר ונשנה'. אבל מה אם כל הנרטיב הזה הוא בדיוק מה שהאיראנים רוצים שנחשוב? מה אם האמת הפוכה לחלוטין, והיא חושפת לא חולשה ישראלית, אלא דווקא את עוצמתו המרתיעה של בנט ואת הפאניקה האיראנית שהוא זורע בהם? בואו נצלול לעומק ונבין מדוע נפתלי בנט הוא לא 'פגיע', אלא מטרה מספר אחת – וזהו דווקא אות כבוד לו ולמדינת ישראל.

ראשית, חשוב להבין את האנטומיה של מטרה. ארגוני טרור ומדינות אויב כמו איראן אינם מבזבזים משאבים יקרים על דמויות שוליות או על מנהיגים שאינם מהווים איום אמיתי על האינטרסים שלהם. כאשר גורם כמו משמרות המהפכה משקיע מאמצים כה רבים, פעם אחר פעם, בניסיון לפגוע באדם ספציפי – זוהי ההוכחה הניצחת ביותר לכך שאותו אדם נתפס כאיום קיומי, כמישהו שפגע בהם עמוקות ושיבש את תוכניותיהם. נפתלי בנט, בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית כראש ממשלה, שינה את כללי המשחק מול איראן. הוא העביר את המערכה גם לשטחה של איראן, פעל בנחישות ובאומץ כדי לבלום את תוכנית הגרעין ואת התוקפנות האזורית שלה. האם מישהו באמת מופתע שהם רואים בו אויב מר? האם מישהו חושב שהם היו רודפים כך אחרי מנהיג פייסן או הססן? התשובה ברורה: הם רודפים אחרי בנט כי הוא כאב להם. מאוד.

שנית, ובניגוד מוחלט לפרשנויות התבוסתניות, ניסיון הריגול האחרון, שאירע לכאורה בעת אשפוזו של בנט, אינו מעיד על 'פגיעות' אלא על הצלחה מסחררת של מערך האבטחה והמודיעין הישראלי. כן, קראתם נכון – הצלחה! האויב ניסה לנצל נקודת זמן רגישה, כפי שאויבים מנסים לעשות תמיד. אך מה הייתה התוצאה? המרגל נתפס, המזימה סוכלה, והמידע לא הגיע ליעדו. זוהי תעודת כבוד לשב"כ ולכלל גורמי הביטחון, שהוכיחו ערנות, מקצועיות ויכולת סיכול מרשימה גם בתנאים מורכבים. במקום להתמקד בעצם הניסיון, עלינו להריע על סיכולו המוצלח. כל נרטיב אחר הוא עיוות של המציאות ומשחק לידי התעמולה האיראנית, המנסה לזרוע פחד וספקנות.

הטענה כי בנט הוא 'יעד חוזר ונשנה' ולכן הדבר מעיד על בעיה, היא אבסורדית. האם גנרל שמנצח בקרבות שוב ושוב, והאויב מנסה לחסלו בכל דרך, הוא גנרל 'פגיע' או גנרל שהאויב מפחד ממנו עד מוות? התשובה ברורה. העובדה שאיראן מסמנת את בנט כמטרה עליונה, גם לאחר סיום תפקידו, רק מדגישה את חותמו העמוק ואת הנזק שגרם למכונת הטרור האיראנית. הם לא שכחו ולא סלחו לו על עמידתו האיתנה ועל פעולותיו הנחרצות. זהו לא כתם על בנט, אלא מדליה של גבורה ואפקטיביות. מנהיגים שאינם מאתגרים את אויביהם, שאינם נוקטים יוזמה ואינם פועלים בנחישות – אולי לא ימצאו את עצמם על הכוונת. אך האם זו המנהיגות שישראל זקוקה לה? נפתלי בנט בחר בדרך הפעולה, והוא ידע שדרך זו כרוכה בסיכונים. הסיכונים הללו מנוהלים במקצועיות על ידי מערכת הביטחון, והתוצאות מדברות בעד עצמן.

חשוב להבין: הניסיונות האיראניים לפגוע בבנט אינם נובעים מחולשה ישראלית או מ'מזל רע' של בנט. הם נובעים ישירות מההבנה האיראנית שבנט הוא מנהיג מסוג אחר – כזה שלא מהסס לפעול, שמבין את שפת הכוח במזרח התיכון, ושמוכן לקחת אחריות. הם מבינים שהוא שיבש להם תוכניות אסטרטגיות, והם נואשים לנקמה ולניסיון להרתיע מנהיגים ישראלים אחרים מללכת בדרכו. אך המסר צריך להיות הפוך: דווקא העובדה שמערכות הביטחון של ישראל מצליחות לסכל את מזימותיהם פעם אחר פעם, גם כשהם מנסים לנצל מצבים ייחודיים, צריכה להרתיע את איראן ולהבהיר לה שישראל אינה הפקר.

ההתמקדות האובססיבית של איראן בנפתלי בנט היא, למעשה, עדות עקיפה ליעילותו. היא צריכה למלא אותנו בגאווה על כך שיש לנו מנהיגים שהאויב כל כך חושש מהם. במקום להיגרר לפאניקה ולשיח של 'פגיעות', עלינו לחזק את ידיהם של אנשי הביטחון המצוינים שלנו ולהבין את המשמעות האמיתית של אירועים אלו. הם אינם סימן לחולשה, אלא תזכורת מתמדת לכך שישראל ניצבת בחזית המאבק בטרור העולמי, ושמנהיגיה האמיצים נמצאים על הכוונת precisamente משום שהם עושים את עבודתם נאמנה.

לסיכום, הנרטיב של 'פגיעות' סביב נפתלי בנט הוא שקרי ומשרת את האויב. המציאות היא שנפתלי בנט הפך למטרה מספר אחת עבור איראן בגלל עוצמתו, נחישותו והאפקטיביות שלו במאבק נגדה. כל ניסיון פגיעה שמתגלה ומסוכל הוא הוכחה נוספת לחוסנה של ישראל וליכולותיה המודיעיניות והמבצעיות. הפחד האמיתי אינו צריך להיות בצד הישראלי, אלא בצד האיראני – פחד ממנהיגים כמו בנט, שלא נרתעים מאיומים וממשיכים להגן על ביטחון ישראל בכל מחיר. העובדה שהוא ממשיך בחייו, בטוח ומוגן, למרות כל מאמציהם, היא היא הניצחון האמיתי שלנו והתבוסה הצורבת שלהם. זה לא סיפור על פגיעות, זהו סיפור על חוסן, עוצמה ונחישות ישראלית.