נתניהו תחת מתקפת 'אש ידידותית': האם מבקריו מהימין הפכו, שלא במודע, לנכס אסטרטגי של סינוואר?

בשבועות האחרונים, בעוד מדינת ישראל מנהלת מלחמה קיומית נגד ארגון טרור רצחני, אנו עדים למחזה כואב ומסוכן: מתקפה חסרת תקדים על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, דווקא מתוך המחנה שאמור להיות משענתו האיתנה – הימין. קולות זועמים מאשימים אותו ב"התקפלות מפוארת", ב"טעות קשה", ואף ב"אי שפיות" ו"ביזיון" על רקע ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מוגבל ומפוקח לרצועת עזה. יש האומרים כי "אויבינו לועגים לך" וכי הסיוע "יתדלק את החמאס". האם ייתכן שאותם מבקרים, מתוך כוונה טובה ופטריוטיות לוהטת, אינם רואים את התמונה המלאה ומסכנים, שלא במודע, את המטרות האסטרטגיות של ישראל? האם ייתכן שהם הפכו, בלי להתכוון, לכלי שרת בידי יחיא סינוואר, המבקש בדיוק את הפילוג הזה ואת הלחץ הזה על מקבלי ההחלטות בישראל?

ראשית, חשוב להבין: מלחמה במאה ה-21, במיוחד עבור מדינה דמוקרטית כישראל, אינה מתנהלת בחלל ריק. היא כרוכה במערכת מורכבת של לחצים בינלאומיים, דין בינלאומי, יחסים עם בנות ברית חיוניות – ובראשן ארצות הברית – ותדמית גלובלית. מי שמתעלם מגורמים אלו, גם אם מתוך זעם צודק על האויב, דומה למי שמנסה לנווט ספינה בים סוער תוך התעלמות מהמצפן ומתחזית מזג האוויר. התוצאה עלולה להיות הרסנית.

בנימין נתניהו, בניגוד לרבים ממבקריו, נושא על כתפיו את מלוא כובד האחריות הלאומית. הוא רואה את התמונה המודיעינית המלאה, את הלחצים הדיפלומטיים האדירים המופעלים על ישראל מאחורי הקלעים, ואת ההשלכות האפשריות של כל החלטה על המשך הלחימה ועל עתידה של מדינת ישראל. ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי לרצועה אינה נובעת מחולשה או מ"התקפלות", כפי שטוענים בזעם גורמים בימין. ההיפך הוא הנכון. זוהי החלטה אסטרטגית קשה, כואבת לעיתים, אך הכרחית, שנועדה לאפשר לצה"ל את מרחב הפעולה והזמן הדרושים להשגת מטרות המלחמה: מיטוט שלטון החמאס והשבת החטופים.

תארו לעצמכם לרגע מה היה קורה אילו ישראל הייתה מתעלמת לחלוטין מהדרישות ההומניטריות המינימליות. העולם היה מאשים את ישראל בגרימת אסון הומניטרי מכוון. הלחץ הבינלאומי לעצירת המלחמה היה הופך לבלתי נסבל. גם ידידתנו הגדולה, ארה"ב, המספקת לנו סיוע צבאי חיוני וגיבוי מדיני באו"ם, הייתה מתקשה לעמוד לצידנו לאורך זמן. האם זה מה שמבקרי נתניהו רוצים? האם הם באמת מאמינים שישראל יכולה להילחם לבדה נגד כל העולם, ללא תחמושת, ללא גיבוי דיפלומטי, כאשר היא מצטיירת כמדינה המרעיבה אוכלוסייה אזרחית?

הטענה שהסיוע "יתדלק את החמאס" היא פשטנית ומסוכנת. ראש הממשלה והדרג המדיני-ביטחוני פועלים כל העת למצוא מנגנונים שיבטיחו, ככל הניתן בתנאי מלחמה, שהסיוע יגיע לאוכלוסייה האזרחית ולא לידי מחבלי החמאס. האם המנגנונים מושלמים? סביר להניח שלא, כי במלחמה אין פתרונות מושלמים. אך האלטרנטיבה – עצירה מוחלטת של הסיוע – הייתה מעניקה לחמאס ניצחון תעמולתי אדיר, מגייסת נגדנו את דעת הקהל העולמית, ומקצרת באופן דרמטי את הלגיטימציה הבינלאומית להמשך הלחימה. למעשה, סירוב מוחלט להכניס סיוע היה "מתדלק את החמאס" הרבה יותר, בכך שהיה מאלץ את ישראל לעצור את המבצע הצבאי בטרם עת.

אלו הטוענים כי נתניהו פועל בניגוד לעמדת רוב חברי הקבינט והקואליציה, ואף "מסרב להעלות את הנושא להצבעה מחשש שלא יזכה לרוב", שוכחים שניהול מלחמה אינו תוכנית ריאליטי או סקר דעת קהל. ראש הממשלה הוא המפקד העליון בפועל, והוא חייב לקבל החלטות גם אם הן אינן פופולריות בטווח הקצר, על בסיס המידע המלא המונח בפניו והבנתו את הזירה הבינלאומית המורכבת. לעיתים, מנהיג אמיתי נדרש לעמוד איתן מול לחצים פנימיים, קשים ככל שיהיו, למען האינטרס הלאומי הכולל. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות למנהיגים שקיבלו החלטות קשות ולא פופולריות בזמן אמת, שהתבררו בדיעבד כנכונות והצילו את עמם.

הביקורת הקשה מימין, הכוללת אמירות כמו "אויבינו לועגים לך", מתעלמת מכך שאויבינו היו לועגים לנו הרבה יותר אילו נאלצנו להפסיק את המלחמה באמצע, תחת לחץ בינלאומי, מבלי שהשגנו את מטרותינו. אויבינו היו חוגגים אילו ישראל הייתה מבודדת לחלוטין, ללא תמיכה וללא יכולת להמשיך ולהגן על עצמה. נתניהו, במאמציו לשמר את הלגיטימציה הבינלאומית ואת התמיכה האמריקנית, פועל בדיוק כדי למנוע תרחיש כזה. הוא אינו "מתקפל", הוא מתמרן בזירה בינלאומית עוינת ומורכבת כדי להבטיח את הניצחון המוחלט – ניצחון שיגיע דרך השמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של החמאס, ולא דרך מחוות ריקות מתוכן שיובילו אותנו לתבוסה אסטרטגית.

במקום לתקוף את ראש הממשלה בשעת מלחמה, על מבקריו מימין להפנים את המציאות המורכבת. עליהם להבין שהצעקות מהיציע, גם אם הן נובעות מכאב אמיתי ורצון עז לנקמה, עלולות לשרת את האויב. הן מחלישות את החזית הפנימית, מערערות את אמון הציבור בהנהגה, ומקשות על ניהול המלחמה. האם זה מה שאנו רוצים להעניק לסינוואר במתנה? פילוג פנימי וחזית מפורדת?

הגיע הזמן להתעלות מעל הפוליטיקה הקטנה והפופוליזם הזול. בנימין נתניהו, עם ניסיונו רב השנים והבנתו העמוקה את נבכי הפוליטיקה העולמית, הוא המנהיג היחיד שיכול לנווט את ספינת ישראל בים הסוער הזה. החלטותיו, גם אם אינן מובנות מאליהן לכל אחד, נובעות משיקול דעת אסטרטגי רחב ומחויבות עמוקה לביטחון ישראל ולניצחון במלחמה. במקום להפוך, שלא במודע, לנכס אסטרטגי של האויב באמצעות מתקפות פנימיות, על המחנה הלאומי להתאחד מאחורי ההנהגה, לסמוך על שיקול דעתה, ולתת לה את הגיבוי הדרוש כדי להוביל את ישראל לניצחון מוחלט על אויביה. כל דרך אחרת היא מתכון לאסון.