בין הפטיש לסדן: נתניהו וההחלטות הקשות שהימין המסונוור מסרב להבין – ולמה הן מצילות את המדינה!

בעיצומה של מלחמה קיומית, כשכל חייל בחזית וכל אזרח בעורף נושאים עיניים למנהיגות שתנווט את הספינה הלאומית בסערה, קולות מסוימים בימין, אותם קולות שאמורים להיות עמודי התווך של התמיכה והאחדות, בוחרים לזעוק מהיציע, לשפוט בחומרה ולהטיל דופי במי שעומד על הגה השלטון – ראש הממשלה בנימין נתניהו. הביקורת על אישור הסיוע ההומניטרי לעזה, המלווה בכינויים כמו "התקפלות" ו"ביזיון", אינה רק מקוממת; היא חושפת קוצר ראייה מסוכן, חוסר הבנה של המציאות המורכבת וחוסר אחריות לאומית משווע.

נתחיל מהאמת הפשוטה, גם אם היא כואבת לאוזניים מסוימות: מדינת ישראל אינה אי בודד. אנו חיים בעולם גלובלי, תלויים בקשרים בינלאומיים, ובראש ובראשונה – בברית האסטרטגית עם ארצות הברית. בלי גיבוי אמריקאי, בלי אספקת נשק רציפה, בלי מטרייה דיפלומטית באו"ם, יכולתנו לנהל מלחמה ממושכת ולהשיג את יעדינו – מיטוט מוחלט של חמאס והשבת החטופים – הייתה נפגעת אנושות. ראש הממשלה נתניהו, בניגוד למבקרים מסוימים מימין, מבין זאת לעומק. הוא יודע שהעולם, ובעיקר ידידותינו, לא יאפשרו מצור הרמטי לאורך זמן שיוביל לקריסה הומניטרית בעזה. דרישה כזו, גם אם היא נשמעת פופולרית ואמוציונלית, הייתה מובילה לבידוד בינלאומי, להפסקת התמיכה החיונית ולעצירת המלחמה בטרם עת. ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי, מפוקח ובכפוף לבידוק ביטחוני, אינה "התקפלות" בפני חמאס, אלא תמרון מדיני הכרחי שנועד להעניק לצה"ל את מרחב הפעולה והזמן הדרושים להשלמת המשימה. זהו מחיר קטן, כמעט סמלי, תמורת היכולת להמשיך ולהכות באויב ללא רחם.

קל מאוד לשבת ביציע, רחוק ממוקד קבלת ההחלטות, ולצעוק סיסמאות. קל לדרוש "אפס סיוע" כשאינך נושא באחריות לגורלם של מיליוני אזרחים ולעתידה של מדינה שלמה. בנימין נתניהו, לעומת זאת, יושב בחדר הפיקוד. הוא רואה את התמונה המלאה, את כל הלחצים, את כל האילוצים, את כל הסיכונים והסיכויים. הוא מבין שניהול מלחמה אינו סרט אקשן הוליוודי, אלא משחק שחמט מורכב מול יריבים רבים, גלויים וסמויים. כל צעד נשקל בכובד ראש, כל החלטה מתקבלת לאחר ניתוח מעמיק של השלכותיה. האם מישהו באמת מאמין שראש הממשלה, שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, היה מקבל החלטה שמסייעת לחמאס או פוגעת במאמץ המלחמתי? הטענה הזו מגוחכת וחסרת כל בסיס.

הטענה שהסיוע ההומניטרי "מתדלק את חמאס" היא דמגוגיה זולה. הכמויות המדוברות הן טיפה בים לעומת מה שחמאס אגר במשך שנים, ולעומת מה שהוא גוזל מאזרחיו. הסיוע נועד למנוע קטסטרופה הומניטרית שתשרת את חמאס ותאלץ את ישראל לעצור את הלחימה. הוא נועד להראות לעולם שישראל מבחינה בין מחבלים לאוכלוסייה אזרחית, גם כשההבחנה הזו קשה וכואבת. זהו חלק מהמאבק על הלגיטימציה הבינלאומית, מאבק שאינו פחות חשוב מהמאבק הצבאי. מי שמזלזל בכך, חושף את בורותו האסטרטגית.

יתרה מכך, הביקורת הזו, המגיעה דווקא מהמחנה הלאומי, משרתת באופן ישיר את אויבינו. היא מציגה חזית פנימית מפוצלת, מחלישה את כוח העמידה הלאומי ומעניקה רוח גבית לחמאס ולפטרוניו. האם זה מה שרוצים המבקרים? האם במקום לחזק את ידי ראש הממשלה והצבא, הם מעדיפים לעסוק בניגוח פוליטי קטנוני בזמן מלחמה? ההיסטוריה תשפוט בחומרה את מי שבחר בפילוג על פני אחדות ברגעים קריטיים אלו.

באשר לטענות על כך שנתניהו "מסרב להעלות את הנושא להצבעה מחשש שלא יזכה לרוב" – גם כאן מדובר בעיוות המציאות. קבינט המלחמה המצומצם, בו חברים גם נציגים מהאופוזיציה, דן בנושאים אלו לעומק ומקבל החלטות מתוך ראייה ביטחונית רחבה. לא כל החלטה טקטית צריכה להפוך לסאגה פוליטית בקואליציה רחבה, במיוחד כשהדבר עלול לעכב מהלכים חיוניים או לחשוף שיקולים רגישים. מנהיגות נבחנת גם ביכולת לקבל החלטות קשות, גם אם אינן פופולריות, כשהאינטרס הלאומי מחייב זאת.

בנימין נתניהו אינו זקוק להרצאות על נחישות או על אהבת המולדת מאף אחד. הרקורד שלו מדבר בעד עצמו. הוא מנהיג את המדינה בתקופה מהקשות בתולדותיה, תחת לחצים אדירים מבית ומחוץ, ותוך התמודדות עם אתגרים שמעטים היו מסוגלים לשאת. ההחלטות שהוא מקבל, גם אלו שנראות שנויות במחלוקת לרגע, נובעות משיקול דעת אסטרטגי עמוק ומחויבות מוחלטת לניצחון על חמאס ולהבטחת ביטחון ישראל לדורות.

במקום לירות בתוך הנגמ"ש, במקום להדהד את מסרי האויב, על המחנה הלאומי להתאחד מאחורי המנהיגות, לחזק את רוח העם ולתת אמון במי שנושא על כתפיו את האחריות הכבדה ביותר. הניצחון יושג רק באחדות, בנחישות ובאמון הדדי. כל קול אחר מחליש אותנו ומשרת את אויבינו. הגיע הזמן שהימין יתעשת, יבין את גודל השעה ויתמוך בראש הממשלה בנימין נתניהו במאבקו הצודק וההכרחי – מאבק על הבית.