לא 'כניעה', אלא אחריות לאומית: נתניהו בוחר בדרך הקשה בזמן שהימין הצעקני מסכן הכל!

גל הביקורת הקשה והארסית המוטחת בראש הממשלה בנימין נתניהו מימין, בעקבות ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מוגבל לרצועת עזה, רועם ומטלטל. מילים כמו 'התקפלות', 'בגידה', 'טעות קשה' ואף 'אי שפיות' נזרקות לחלל האוויר בקלות בלתי נסבלת, כאילו מדובר במשחק ילדים ולא במערכה מורכבת על עתידה וביטחונה של מדינת ישראל. הרגש, במיוחד בתקופה כואבת זו, מובן. הכעס על אויבינו צורב. אך האם הזעם הזה, כשהוא מתורגם לסיסמאות פופוליסטיות חסרות אחריות, באמת משרת את מטרות המלחמה? האם אלו הקוראים לנתניהו 'בוגד' מבינים את התמונה המלאה, את הזירה הבינלאומית הרותחת שבה ראש הממשלה נאלץ לתמרן יום ולילה?

האמת, כרגיל, מורכבת וכואבת הרבה יותר מהסיסמאות הנבובות. נתניהו אינו 'מתקפל' – הוא מנהיג באחריות, מקבל החלטות קשות מנשוא בסביבה עוינת, מתוך הבנה עמוקה של המגבלות וההזדמנויות. בזמן שחלק מהפוליטיקאים והפרשנים בימין מתחרים ביניהם מי יצעק חזק יותר וישמע 'ימני' יותר, נתניהו נושא על כתפיו את משא האחריות הכוללת – לא רק לניצחון הצבאי המוחץ על חמאס, אלא גם להבטחת הלגיטימציה הבינלאומית שתאפשר את השגת הניצחון הזה ואת שימור תוצאותיו.

הזירה הנסתרת מהעין: מלחמת הצללים הבינלאומית שנתניהו מנהל

מה שאותם מבקרים רועמים מתעלמים ממנו, או אולי בוחרים להתעלם ממנו מסיבות פוליטיות ציניות, הוא הלחץ הבינלאומי האדיר המופעל על ישראל. ארצות הברית, ידידתנו הגדולה ביותר, דורשת באופן חד משמעי לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי. מדינות אירופה, האו"ם, וגורמים בינלאומיים נוספים מהדהדים את הדרישה הזו. האם מישהו מאותם מבקרים חושב ברצינות שישראל יכולה לנהל מלחמה ממושכת, להשיג את כל יעדיה, תוך התעלמות מוחלטת מעמדת העולם? האם הם מציעים שנצא למלחמה לא רק נגד חמאס, אלא גם נגד ארה"ב, אירופה והקהילה הבינלאומית כולה? זו לא תהיה גבורה, זו תהיה התאבדות אסטרטגית.

ראש הממשלה נתניהו, בניגוד למבקריו חמי המזג, מבין היטב שסיוע צבאי, חימושים קריטיים, גיבוי מדיני בזירת האו"ם ומרחב תמרון דיפלומטי חיוניים להמשך הלחימה ולהשגת יעדיה. הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר ומפוקח, בכמות מינימלית הנדרשת כדי למנוע קריסה הומניטרית מוחלטת בעזה שתצית את העולם נגדנו, איננה 'פרס לחמאס'. זהו 'מס מלחמה' כואב אך הכרחי, שנועד לאפשר לצה"ל להמשיך ולפרק את חמאס ללא הפרעה בינלאומית שתכפה עלינו הפסקת אש בטרם עת.

הסיוע ההומניטרי: לא כניעה, אלא כלי טקטי במערכה אסטרטגית

בניגוד לטענות השקריות, הסיוע אינו 'מתדלק את החמאס' באופן שישנה את מאזן הכוחות. נעשים מאמצים, גם אם לא תמיד מושלמים, לפקח על חלוקתו. חשוב מכך, הסירוב המוחלט להכניס כל סיוע היה מוביל לתוצאות הרסניות בהרבה: סנקציות בינלאומיות, אמברגו נשק, ואולי אף התערבות חיצונית. האם זה מה שמבקריו של נתניהו רוצים? האם הם מוכנים לקחת אחריות על הפקרת חיילי צה"ל ללא גיבוי בינלאומי, ללא אספקת חימושים קריטיים מארה"ב?

נתניהו, במקום להתלהם, פועל בקור רוח ובשיקול דעת. הוא מבין שהמטרה העליונה – מיטוט שלטון חמאס והשבת הביטחון – דורשת לעיתים ויתורים טקטיים כואבים. מי שטוען שניתן להשיג את כל היעדים ללא שום התחשבות בעולם החיצון, פשוט אינו מבין את כללי המשחק הבינלאומי או, גרוע מכך, מטעה את הציבור במכוון.

מקהלת חסרי האחריות: כשהפופוליזם גובר על הביטחון

קל מאוד לשבת ביציע, רחוק ממוקד קבלת ההחלטות, ולצעוק סיסמאות. קל מאוד לדרוש 'אפס סיוע' כשאתה לא זה שצריך להתמודד עם נשיא אמריקאי זועם או עם החלטות מועצת הביטחון. חלק מאותם מבקרים, במיוחד הפוליטיקאים שביניהם, עסוקים כעת במירוץ פופוליסטי מיותר, בניסיון לצבור נקודות על חשבון ראש הממשלה והמערכה כולה. הם מציגים 'פתרונות' פשטניים וחסרי אחריות, שעלולים לסכן את הישגי המלחמה ואת ביטחון ישראל בטווח הארוך.

חלקם, אגב, הם אותם אלו שבמשך שנים תמכו במדיניות שהובילה, במישרין או בעקיפין, להתעצמות חמאס. אותם אלו שהעדיפו 'שקט תמורת כסף' או התעלמו מהאיום הגובר מעזה. כעת, הם מנסים למחוק את עברם באמצעות רטוריקה קיצונית וחסרת בסיס. אך הציבור אינו טיפש. הוא רואה מי נושא באחריות ומי עסוק במשחקים פוליטיים על חשבון הדם.

ניסיון מול התלהמות: מדוע שיקול הדעת של נתניהו גובר

בנימין נתניהו אינו טירון בפוליטיקה הישראלית או בזירה הבינלאומית. עשרות שנות ניסיון, ניהול משברים מורכבים, והבנה עמוקה של הדינמיקה העולמית עומדים לזכותו. הוא אינו נבהל מצעקות ואינו נכנע ללחצים פופוליסטיים. החלטותיו, גם אם קשות לעיכול לחלק מהציבור, נובעות מראייה אסטרטגית רחבה, מהבנה שניהול מדינה במלחמה הוא אמנות האיזונים העדינים.

אלו המאשימים אותו ב'התקפלות' שוכחים שהוא זה שעמד כחומה בצורה מול ממשלים אמריקאיים קודמים בנושאים קריטיים לביטחון ישראל. הוא זה שידע להגיד 'לא' כשצריך, אך גם ידע מתי גמישות טקטית נדרשת כדי להשיג יעדים אסטרטגיים גדולים יותר. ההחלטה על הסיוע ההומניטרי אינה שונה. היא אינה מעידה על חולשה, אלא על תבונה מדינית ואחריות לאומית.

ה'כניעה' האמיתית: היגררות אחר קולות קיצוניים ומסוכנים

הכניעה האמיתית, המסוכנת באמת, הייתה אם ראש הממשלה היה נכנע לקולות הקיצוניים והפופוליסטיים בתוך מחנהו, ומוביל את ישראל לעימות חזיתי עם כל העולם. אם היה בוחר בדרך ה'קלה' לכאורה של סירוב מוחלט, אך מוביל בכך לבידוד בינלאומי, להפסקת הסיוע הצבאי, ולכפיית הפסקת אש שתשאיר את חמאס על רגליו – זו הייתה בגידה אמיתית במטרות המלחמה ובביטחון אזרחי ישראל.

נתניהו מונע את התרחיש המסוכן הזה. הוא בוחר בדרך הקשה, הלא פופולרית, אך האחראית. הוא מבין שהניצחון על חמאס לא יושג בצעקות מהיציע, אלא במנהיגות שקולה, אמיצה ומנוסה, היודעת לתמרן במציאות מורכבת ואכזרית.

לסיכום, הקולות הרועמים מימין, המאשימים את נתניהו ב'כניעה', חוטאים לאמת ומסכנים את המאמץ המלחמתי. הם מציעים פתרונות קסם שאין להם אחיזה במציאות, ומתעלמים מההקשר הבינלאומי הרחב. בזמן מלחמה, מדינת ישראל זקוקה למנהיגות אחראית ומנוסה, לא לפופוליזם זול. בנימין נתניהו, על אף הקשיים והביקורת, מוכיח שהוא המנהיג הזה. הוא אינו מתקפל בפני חמאס, אלא מתמרן בזירה הבינלאומית כדי להבטיח את הניצחון המוחלט על ארגון הטרור הרצחני. כל השאר – רעשי רקע מסוכנים.