צועקים מהיציע, בזמן שנתניהו על המגרש: האמת הכואבת על 'משבר הסיוע' והפופוליזם שמסכן את המלחמה

בשבועות האחרונים, ובמיוחד מאז ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועת עזה, נשמעות זעקות שבר מכיוונים מסוימים בימין הפוליטי. טענות על "התקפלות", "טעות קשה", ואף "ביזיון" מופנות כלפי ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הרגשות, במיוחד על רקע אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה המתמשכת, מובנים וכואבים. אך האם הביקורת הזו, הנשמעת לעיתים כמתקפה חסרת רסן, אכן משקפת את המציאות המורכבת איתה מתמודדת ישראל? האם אלו הקוראים לסירוב מוחלט להכנסת סיוע מבינים את מלוא ההשלכות של דרישתם, או שמא מדובר בקריאות מהיציע, בזמן שראש הממשלה נתניהו נאלץ לנווט את ספינת המדינה במים סוערים במיוחד, תוך קבלת החלטות קשות מנשוא?

ראשית, חשוב להבין: ההחלטה על הכנסת סיוע הומניטרי לעזה אינה גחמה של אדם אחד, ובוודאי שאינה נובעת מחולשה או "כניעה". היא תוצר של הערכת מצב מורכבת, המתחשבת במגוון רחב של גורמים, ובראשם הצורך הקריטי לשמר את הלגיטימציה הבינלאומית להמשך הלחימה עד להשגת מטרותיה – מיטוט שלטון החמאס והשבת כל החטופים. המגרש הבינלאומי אינו ואקום. ישראל, כמדינה דמוקרטית השומרת חוק, פועלת תחת זכוכית מגדלת עולמית. לחצים אדירים מופעלים עליה מצד בנות ברית קרובות, ובראשן ארצות הברית, כמו גם מצד גופים בינלאומיים. התעלמות מוחלטת מדרישות הומניטריות מינימליות, גם כלפי אוכלוסייה הנמצאת תחת שלטון אויב מר, הייתה עלולה להוביל לבידוד מדיני חריף, להטלת סנקציות ואף לעצירת אספקת חימושים החיוניים להמשך המערכה. האם זה מה שמבקשים המבקרים מימין? האם הם מוכנים לקחת אחריות על מצב שבו ידיה של ישראל כבולות והיא אינה יכולה להשלים את משימתה הצבאית?

ראש הממשלה נתניהו, עם ניסיונו רב השנים בזירה המדינית והביטחונית, מבין היטב את הדינמיקה הזו. הוא יודע שניהול מלחמה ממושכת מחייב לא רק עוצמה צבאית, אלא גם תבונה מדינית ויכולת תמרון בזירה הבינלאומית. הכנסת הסיוע, באופן מבוקר ומפוקח ככל הניתן (ולא, הוא אינו "מתדלק את החמאס" כפי שנטען בפופוליזם זול, אלא מיועד לאוכלוסייה האזרחית תוך מאמץ למנוע את הגעתו לידי ארגון הטרור), היא מחיר כואב אך הכרחי כדי להבטיח את המשך התמיכה הבינלאומית, או לפחות למנוע התנגדות אקטיבית שתפגע במאמץ המלחמתי. זו אינה "התקפלות מפוארת", אלא ניהול סיכונים אחראי ובחירה ברע במיעוטו. האלטרנטיבה – סגירה הרמטית של הרצועה והתעלמות מוחלטת מהמצב ההומניטרי – הייתה מעניקה לחמאס ולתומכיו בעולם נשק תעמולתי אדיר, ומציגה את ישראל כמדינה אטומה ואכזרית. זה היה משרת את אויבינו הרבה יותר מכמה משאיות סיוע.

קל מאוד לצעוק מהיציע סיסמאות נחרצות. קל לדרוש "אפס סיוע" ולהתעלם מההשלכות. קשה הרבה יותר לשבת בחדר קבלת ההחלטות, לשקול את כל הנתונים – הגלויים והסמויים – ולקבל החלטה שמאזנת בין צרכים מתנגשים: הצורך הצבאי, הלחץ הבינלאומי, המחויבות ההומניטרית המינימלית על פי דין, והשאיפה לשמר את מרחב הפעולה המדיני. המבקרים, שחלקם פועלים ממניעים פוליטיים צרים או מחוסר הבנה של התמונה המלאה, מתעלמים מהעובדה שראש הממשלה אינו פועל בחלל ריק. הוא מנהל מערכה מורכבת מול אויב אכזר, ובמקביל מנהל מערכה מדינית לא פחות מורכבת מול עולם שלעיתים קרובות אינו רואה עין בעין את צרכיה הביטחוניים של ישראל.

הטענות כאילו נתניהו פועל בניגוד לעמדת רוב חברי הקבינט או הקואליציה, או מסרב להעלות נושאים להצבעה, הן חלק ממסע דה-לגיטימציה שנועד לערער את מעמדו. מנהיגות נמדדת ביכולת לקבל החלטות קשות, גם אם אינן פופולריות. לעיתים, אחריות מנהיגותית מחייבת פעולה שאינה זוכה לתמימות דעים מיידית, אך היא נכונה בראייה ארוכת טווח. האם אותם מבקרים מציעים פתרון מעשי ובר-קיימא שישיג את מטרות המלחמה תוך התמודדות עם האתגרים הבינלאומיים? לרוב, התשובה שלילית. הם מציעים רטוריקה נצית, אך לא אסטרטגיה.

מטרות המלחמה, כפי שהוגדרו על ידי ראש הממשלה והקבינט, לא השתנו ולא ישתנו: מיטוט מוחלט של שלטון החמאס ויכולותיו הצבאיות, והשבת כל חטופינו הביתה. כל החלטה, כולל זו הנוגעת לסיוע ההומניטרי, נבחנת לאור תרומתה להשגת יעדים אלו. ההחלטה לאפשר סיוע מבוקר אינה סותרת את מטרות המלחמה; היא מהלך טקטי, מחושב וכפוי, שנועד לאפשר את המשך המערכה הצבאית והמדינית הנדרשת להשגתן. מי שטוען אחרת, או שמנסה לצייר את ראש הממשלה כמי שנכנע ללחצים, משרת, אולי שלא במודע, את אלו המבקשים לראות את ישראל מובסת ומבודדת.

בעת הזו, כאשר חיילינו נלחמים בעוז בחזית והמדינה כולה מתמודדת עם אתגרים עצומים, נדרשת אחריות גם מהדרג הפוליטי ומהפרשנים בימין. ביקורת היא לגיטימית וחיונית בדמוקרטיה, אך יש להבחין בין ביקורת עניינית לבין מתקפות חסרות בסיס שמטרתן לזרוע פילוג ולייצר כאוס. האשמות על "אי שפיות" או "בגידה" הן לא רק מופרכות, אלא גם הרסניות למורל הלאומי ולחוסן החברתי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נושא על כתפיו את משא האחריות הכבד ביותר. הוא מנווט את המדינה בתקופה מהקשות בתולדותיה, תוך שהוא נאלץ לקבל החלטות שמשמעותן לעיתים בחירה בין חלופות גרועות. ההיסטוריה תשפוט, וסביר להניח שתראה במהלך זה, על אף הקושי הרגשי שהוא מעורר, צעד נבון של מנהיג מנוסה שידע להפעיל שיקול דעת אסטרטגי מול לחצים אדירים. נתניהו לא "התקפל" – הוא פעל באחריות כדי להבטיח את היכולת של מדינת ישראל להמשיך ולהילחם, עד לניצחון המוחלט על אויבינו.