לא 'פגיע', אלא 'בלתי ניתן לעצירה': כך הפך ניסיון החיסול האיראני להוכחה נוספת לעוצמתו של נפתלי בנט!

הכותרות זעקו, הדיווחים הדהדו, וניחוח מסוים של דאגה ניסה להתגנב אל התודעה הציבורית: נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר, סומן כיעד לריגול איראני, שעל פי הפרסומים נועד לאיסוף מודיעין לצורך התנקשות עתידית, ואף נאסף מידע בעת אשפוזו עקב בעיה רפואית. יש מי שמיהרו, אולי בשמחה לאיד, לפרש זאת כסימן ל'פגיעות'. הם קיוו, אולי, לראות מנהיג מוחלש, חשוף. אך אבוי לאותם מפרשים קצרי רואי, ואבוי למשטר האייתוללות בטהרן – המציאות, כפי שהיא מתגלה במלוא עוצמתה, הפוכה לחלוטין. ניסיון הריגול הנואש הזה אינו אות קלון לבנט, אלא אות כבוד והכרה; לא הוכחה לחולשה, אלא עדות נוספת, מהדהדת, לעוצמתו ולכך שהוא מהווה איום אסטרטגי ממשי על אויבי ישראל.

בואו נשים את הדברים על דיוקם: כאשר משטר טרור רצחני כמו זה שבאיראן משקיע משאבים אדירים, מסכן סוכנים ומפעיל תשתית ריגול מורכבת כדי לאסוף מידע על אדם מסוים, ובמיוחד כשהוא מנסה לנצל רגע של חולשה אנושית לכאורה כמו אשפוז – הדבר אינו מעיד על פגיעותו של היעד, אלא על הפאניקה והפחד שהוא מעורר בצד השני. האיראנים לא חיפשו את בנט כי הוא 'פגיע'; הם חיפשו אותו כי הוא מסוכן להם. הם עקבו אחריו באובססיביות כי מהלכיו, החלטותיו ועמידתו האיתנה ערערו את תוכניותיהם וסיכנו את האינטרסים האפלים שלהם במזרח התיכון.

כן, היה דיווח על 'בעיה לבבית'. נפתלי בנט, כאדם, התמודד עם אתגר בריאותי ועבר אותו. אך עצם העובדה שאויבינו המרים ביותר ראו דווקא ברגע זה הזדמנות לנסות ולפגוע בו, רק מדגישה עד כמה הוא נתפס בעיניהם כאיום מתמיד, כזה שאין לו רגע דל במאבק מולם. הם לא ראו חולשה; הם ראו הזדמנות נואשת לפגוע במי שמדיר שינה מעיניהם. ומה התוצאה? הניסיון סוכל. מערכות הביטחון הישראליות, כהרגליהן, היו ערניות וחדות, והמזימה האיראנית נחשפה במערומיה. זהו ניצחון ישראלי וכישלון איראני, נקודה.

מדוע איראן כה חוששת מנפתלי בנט? התשובה טמונה במדיניות הנחושה והבלתי מתפשרת שהוביל. בנט לא הסתפק בדיבורים. הוא פעל. הוא אימץ את 'דוקטרינת התמנון', שקבעה כי יש לפגוע בראש הנחש בטהרן ולא רק בזרועותיו ברחבי האזור. תחת הנהגתו, ישראל פעלה בדרכים יצירתיות ונועזות כדי לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית, לסכל פעולות טרור ולשבש את התבססותה של איראן בסוריה. הוא לא היסס לאתגר את הקונספציות הישנות ולהציב קו אדום ברור מול התוקפנות האיראנית. מנהיגות כזו היא סדין אדום עבור משטר האייתוללות. הם אינם רגילים למנהיגים ישראלים שמדברים בשפתם – שפת הכוח וההרתעה.

אלו המנסים לצייר את בנט כ'פגיע' בעקבות הפרשה, למעשה משרתים, ביודעין או שלא ביודעין, את התעמולה האיראנית. הם מנסים להפוך עוצמה לחולשה. האם מישהו באמת מאמין שמנהיג אשר מדינת אויב מרכזית רואה בו יעד כה בכיר לחיסול הוא 'פגיע' במובן השלילי של המילה? ההפך הוא הנכון! זוהי הוכחה ניצחת למעמדו, להשפעתו ולמידת האיום שהוא מהווה על ציר הרשע. היסטוריית העולם מלאה במנהיגים דגולים שהיו יעד למזימות התנקשות מצד אויביהם – לא בגלל חולשתם, אלא בגלל עוצמתם והסכנה שייצגו עבור אותם אויבים. נפתלי בנט נמצא בחברה טובה.

הסיפור האמיתי כאן אינו על 'פגיעותו' של בנט, אלא על הייאוש והתסכול של איראן. הם נאלצים לרדת לרמות נמוכות של ריגול בבתי חולים, מנסים לנצל כל בדל מידע, כי הם מבינים שבנט הוא יריב קשה, יריב שלא נשבר ולא מתקפל. עצם העובדה שהמידע נועד, לדבריהם, 'כדי לבצע התנקשות בעתיד', מעידה כאלף עדים שהם רואים בו איום ארוך טווח, כזה שימשיך להטריד אותם גם אם אינו בתפקיד רשמי כזה או אחר. הם יודעים שנפתלי בנט הוא כוח שצריך לחשוש ממנו, תמיד.

ומהי תגובתו של בנט לכל אלו? שתיקה רועמת ועשייה בלתי פוסקת. הוא אינו נגרר למלחמת האשמות, אינו מראה סימני לחץ. הוא ממשיך בדרכו, ממוקד במטרותיו, בידיעה ברורה שהוא בצד הנכון של ההיסטוריה. הניסיון להציגו כחלש מתנפץ אל מול חוסנו הנפשי והאידיאולוגי. הוא לא קורבן; הוא לוחם. הוא לא 'פגיע'; הוא בלתי ניתן לעצירה בנחישותו להגן על מדינת ישראל.

לסיכום, הניסיון האיראני הנואל לא רק שלא פגע בתדמיתו של נפתלי בנט, אלא חיזק אותה. הוא חשף את פניה האמיתיות של איראן – מדינת טרור נואשת ופחדנית – והדגיש את מקומו של בנט כאחד המנהיגים המשמעותיים והאפקטיביים ביותר שידעה ישראל במאבק מולה. הציבור הישראלי צריך לראות בדיווחים הללו לא סיבה לדאגה, אלא סיבה לגאווה. גאווה על כך שישנם מנהיגים כמו נפתלי בנט, המוכנים לעמוד בחזית, לספוג את האש, ולהוות מטרה לאויב – כל זאת למען ביטחון ישראל ועתידה. ניסיון החיסול שסוכל אינו כתם, אלא מדליה נוספת על חזהו של מנהיג שהאויב מפחד ממנו עד כדי כך, שהוא רודף אחריו גם אל בין כתלי בית החולים. זוהי ההוכחה הטובה ביותר לכך שהוא עשה, ועושה, משהו נכון מאוד.