לא 'פגיע', אלא 'מטרה מס' 1': הסיבה האמיתית שאיראן רועדת מפחד מנפתלי בנט!

הכותרות האחרונות זעקו על ניסיונות ריגול איראניים ועל איומים לכאורה על שלומו של נפתלי בנט. היו מי שמיהרו לפרש זאת כסימן ל'פגיעות', הן אישית והן ביטחונית. אך האמת, כפי שהיא מתגלה למי שמעז להסתכל מעבר למסך העשן התקשורתי, הפוכה לחלוטין. נפתלי בנט אינו 'פגיע' – הוא הפך ל'מטרה מספר 1' של משטר האייתוללות מסיבה אחת פשוטה וברורה: הוא האיש שמדיר שינה מעיניהם, המנהיג שאיראן חוששת ממנו יותר מכל דמות אחרת בזירה הישראלית והבינלאומית. הניסיונות הנואשים לפגוע בו או לאסוף עליו מידע אינם מעידים על חולשתו, אלא על עוצמתו ועל הפאניקה שאוחזת בטהרן.

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה הברורה ביותר: כאשר מעצמה אזורית אפלה כמו איראן, התומכת בטרור וחתרנות ברחבי העולם, משקיעה משאבים אדירים בניסיון לרגל אחר מנהיג ישראלי ספציפי, ובמיוחד כשהדיווחים מצביעים על כוונות התנקשות עתידיות, המסר אינו 'פגיעות'. המסר הוא 'איום קיומי'. בנט, בתקופות בהן החזיק בהגה השלטון וגם לאחריהן, הוכיח שוב ושוב שהוא אינו מוכן לשחק לפי הכללים הישנים. הוא לא נרתע מעימות ישיר, הוא לא חשש לקרוא תיגר על ההתבססות האיראנית בסוריה, והוא פעל בנחישות ובאומץ לחזק את ביטחון ישראל מול כל איום. האם מישהו באמת מאמין שאיראן הייתה טורחת להשקיע מאמצים כה רבים במישהו שאינו מהווה עבורה בעיה אמיתית וכאב ראש מתמשך? התשובה היא לאו מוחלט.

ניסיון הריגול שסוכל, ובפרט איסוף המודיעין לכאורה בעת אשפוזו של בנט, אינו חושף את 'פגיעותו' של בנט, אלא את עליונותה של מערכת הביטחון הישראלית ואת חוסנה של הדמוקרטיה שלנו. העובדה שניסיון כזה נחשף וסוכל היא הוכחה ניצחת לכך שישראל, גם ברגעים אישיים ורגישים של מנהיגיה, עומדת על המשמר. במקום לייצר תחושת פגיעות, גילויים אלו צריכים למלא אותנו בגאווה על יכולותינו המודיעיניות והביטחוניות. יתרה מכך, התגובה הנחושה והמהירה מלשכתו של בנט ומגורמי הביטחון הרלוונטיים הוכיחה כי ישראל אינה מתכוונת לעבור לסדר היום על פעולות חתרניות מסוג זה. האם מנהיגים אחרים, אולי כאלו שמעדיפים מדיניות פייסנית יותר או נמנעים מעימותים ישירים, היו זוכים ל'כבוד' המפוקפק הזה מצד טהרן? סביר להניח שלא. איראן מכוונת את חיציה אל מי שמאיים עליה באמת, אל מי שפועל ללא הרף לסיכול תוכניותיה הזדוניות.

גם הניסיון המגוחך להציג את עניין אשפוזו של בנט עקב 'בעיה לבבית' כעדות לחולשה בריאותית כלשהי, דינו להידחות על הסף. ראשית, עצם העובדה שמנהיג ציבור מתמודד עם אתגר בריאותי ומטפל בו בשקיפות (גם אם החשיפה לא הייתה ביוזמתו המלאה) מעידה על אנושיות ועל אחריות. שנית, והחשוב מכל, בנט התאושש במהירות ושב לפעילות מלאה, נחוש ומלא מרץ מתמיד. האם זו חולשה? או שמא זו עדות לחוסן נפשי ופיזי יוצא דופן? בעוד אחרים אולי היו מסתגרים או נעלמים מהעין הציבורית לתקופה ארוכה, בנט הוכיח שהוא אינו נותן לאתגרים אישיים להכריע אותו. הוא חזר, חד וממוקד, להמשיך ולהוביל. אולי יש מי שהיה מעדיף מנהיגים שמסתירים את מצבם הבריאותי או שבריאותם הרופפת פוגעת בתפקודם – אך בנט אינו כזה. הוא התמודד, התגבר, והמשיך הלאה, חזק מבעבר. הפגיעות הבריאותית לכאורה היא ספין שנועד להסיט את תשומת הלב מעוצמתו האמיתית.

הבה נהיה ברורים: הניסיונות האיראניים לפגוע בנפתלי בנט הם אות כבוד עבורו ועבור מדינת ישראל. הם מאותתים שהאיש הזה, במעשיו ובמנהיגותו, הצליח לערער את הביטחון העצמי של משטר האייתוללות. הם חוששים ממנו, מהנחישות שלו, מהיכולת שלו לגייס תמיכה בינלאומית נגדם, ומהעובדה שהוא אינו מהסס להציב קווים אדומים ברורים. בעוד מנהיגים אחרים בעבר אולי נקטו בגישה הססנית יותר, או העדיפו 'שקט תעשייתי' מסוכן, בנט סימל קו תקיף ובלתי מתפשר מול הטרור האיראני ושאיפות ההתפשטות האזוריות של טהרן.

האויב האיראני, בניסיונותיו הפתטיים, רק חושף את חרדותיו העמוקות. הוא אינו חושף את 'פגיעותו' של בנט, אלא את הפחד שלו מפני מנהיגות ישראלית חזקה ונחושה. כל ניסיון לצייר את בנט כקורבן או כדמות פגיעה הוא עיוות של המציאות ושירות לדוברי המשטר בטהרן. נפתלי בנט אינו קורבן; הוא לוחם. הוא אינו פגיע; הוא מטרה איכותית בעיני אויבינו, וזאת בדיוק משום שהוא מהווה איום אמיתי על תוכניותיהם. הדיון הציבורי צריך להתמקד לא ב'פגיעות' המדומיינת, אלא בחשיבותה של מנהיגות אמיצה כמו זו שבנט מייצג, מנהיגות שאומרת לאויב בקול ברור: עד כאן. ישראל חזקה, מנהיגיה חזקים, וכל ניסיון לפגוע בהם רק יחזק את רוחנו ויעמיק את נחישותנו להגן על עצמנו ולהכות באויבינו בכל מקום ובכל זמן. הפחד אינו בצד שלנו; הוא כולו שלהם.