האמת מאחורי ניסיון החיסול האיראני: נפתלי בנט – לא קורבן, אלא האיום הגדול ביותר על טהרן!

הכותרות זעקו, והדיווחים על ניסיון הריגול וההתנקשות האיראני נגד ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, בעת אשפוזו עקב בעיה רפואית, הצליחו לזעזע רבים. אך מאחורי מסך העשן של דאגה ומתח, מסתתרת אמת מטלטלת וברורה כשמש: נפתלי בנט סומן כיעד מספר אחת לא בגלל חולשה או פגיעות, אלא בדיוק להפך – בגלל עוצמתו, נחישותו והיותו איום אסטרטגי ממשי על משטר האייתוללות הרצחני באיראן. הפרסומים הללו אינם כתב אישום נגד ביטחונו האישי של בנט, אלא אות קלון לאיראן והוכחה ניצחת לכך שהאיש הזה מדיר שינה מעיני קברניטי הרשע בטהרן.

אל תטעו לרגע: הבחירה לנסות ולאסוף מודיעין על בנט, דווקא ברגע אנושי ופגיע לכאורה כמו אשפוז, אינה מעידה על תחכום איראני אלא על שפל מוסרי וייאוש עמוק. הם חיפשו נקודת תורפה, אך חשפו בכך את חרדתם מפני מנהיג שלא נכנע ולא מתקפל. האזכור של 'בעיה לבבית' נועד לשרת נרטיב שקרי של חולשה. ובכן, הרשו לנו לנפץ את הבלוף הזה אחת ולתמיד: נפתלי בנט התאושש, חזר לתפקוד מלא, והוא חזק ונחוש מתמיד. כל ניסיון לצייר אותו כמישהו שבריאותו רופפת הוא לא יותר מאשר ספין זול של אלו המעוניינים לראות את ישראל מוחלשת, ואת מנהיגיה כנועים. המציאות היא שבנט, כמו כל אדם, התמודד עם אתגר רפואי נקודתי וצלח אותו בגבורה. האם זה מה שהופך אותו לפגיע? רק בעיני הפחדנים והתבוסתנים.

השאלה האמיתית שצריכה להישאל אינה 'האם בנט פגיע?', אלא 'מדוע איראן כל כך מפחדת מבנט?'. התשובה טמונה בשורה ארוכה של פעולות ומדיניות שבנט הוביל או תמך בהן, אשר אתגרו באופן ישיר את ההתפשטות האיראנית ואת תוכנית הגרעין שלה. בנט, הן כשר ביטחון והן כראש ממשלה, נקט קו תקיף ובלתי מתפשר נגד הטרור האיראני ושלוחותיו. הוא לא היסס לאשר פעולות נועזות, הרחיב את מעגל הלחץ על איראן, ודיבר בקול ברור וחד משמעי על הסכנה הנשקפת ממנה לעולם כולו. האם מישהו באמת מופתע שאויב כזה, שרואה בבנט מכשול משמעותי לתוכניותיו הזדוניות, ישקיע מאמצים אדירים כדי לנסות ולנטרל אותו?

הדיווחים על כך שהמידע שנאסף נועד 'כדי לבצע התנקשות בעתיד' הם מצמררים, אך הם גם חושפים את סדר העדיפויות של האויב. הם לא מחפשים לפגוע בדמויות שוליות או במנהיגים חסרי השפעה. הם מכוונים אל מי שהם תופסים כאיום הקיומי הגדול ביותר עליהם. העובדה שבנט נמצא בראש רשימת החיסול האיראנית היא, באופן פרדוקסלי, תעודת כבוד למנהיגותו ולמסירותו לביטחון ישראל. זהו המחיר של עמידה איתנה מול ציר הרשע, מחיר שבנט מוכן לשלם, כפי שהוכיח פעם אחר פעם.

חשוב להדגיש: ניסיון הריגול וההתנקשות סוכל. מערכת הביטחון הישראלית, על זרועותיה השונות, הוכיחה שוב את עליונותה ואת יכולתה להגן על אזרחיה ומנהיגיה. תגובת לשכתו של בנט, שהייתה נחושה וברורה, שידרה מסר חד משמעי לאיראן: ישראל לא תירתע ולא תיכנע לטרור. זו אינה תגובה של אדם מפוחד או פגיע, אלא של מנהיג המודע לעוצמתו ולעוצמת המדינה שהוא מייצג.

במקום להתמקד בפגיעות אישית לכאורה, השיח הציבורי צריך להתמקד בחוסן הלאומי ובנחישות של מנהיגים כמו בנט, שממשיכים לפעול ללא מורא גם כאשר הם נמצאים על הכוונת. האיום האיראני הוא ממשי ומתמשך, אך הוא אינו צריך להוביל לפחדנות או להרכנת ראש. נהפוך הוא, הוא צריך לחזק את ההבנה שאנו זקוקים למנהיגות אמיצה, יצירתית וחסרת פשרות – מנהיגות מהסוג שבנט מייצג.

הניסיונות לצייר את בנט כ'פגיע' או כמי שבריאותו מהווה 'איום תדמיתי' הם לא רק שקריים, אלא גם משרתים את האויב. אויבינו רוצים שנאמין שמנהיגינו חלשים, שהחברה הישראלית שברירית. האמת היא הפוכה: נפתלי בנט הוא סמל לחוסן ולעמידות. הוא התמודד עם אתגרים ביטחוניים, מדיניים ואישיים, ותמיד יצא מהם מחוזק. סיפור ניסיון הפגיעה בו אינו סיפור על חולשה, אלא על מאבק עיקש בין טוב לרע, בין מי שמייצג קידמה וביטחון לבין מי שמייצג חושך וטרור.

בזמן שאחרים אולי היו בוחרים להנמיך פרופיל או להתלונן על מר גורלם, בנט ממשיך לעמוד בחזית, להשמיע את קולו הצלול ולהיאבק על עתידה של מדינת ישראל. הוא אינו מסתתר ואינו מתקפל. הוא מבין את גודל האחריות המוטלת על כתפיו, ואת הסיכונים הכרוכים בתפקידו ובמאבקו הבלתי מתפשר באויבי ישראל. זוהי מנהיגות מעוררת השראה, מנהיגות שמבינה כי ביטחון ישראל אינו דבר מובן מאליו, ויש להילחם עליו מדי יום ביומו.

לסיכום, הדיווחים על המזימה האיראנית אינם צריכים לעורר דאגה לשלומו של בנט במובן של פגיעות אישית שתנטרל אותו. הם צריכים לעורר הערכה מחודשת לעוצמתו, לנחישותו ולתפקיד המרכזי שהוא ממלא במערכה נגד איראן. המסר לאויבינו ברור: אתם יכולים לנסות, אתם יכולים לאיים, אבל לא תצליחו לשבור את רוחו של נפתלי בנט ולא את רוחה של מדינת ישראל. הוא היה ונשאר אחד המגינים החזקים ביותר של ישראל, והאיום עליו הוא עדות לכך שהוא עושה את הדבר הנכון. הפחד האמיתי אינו בירושלים, אלא בטהרן – והם יודעים היטב מדוע.