לא חולשה, אלא מנהיגות אחראית: נתניהו מנווט בסערה בינלאומית – והאמת מאחורי הסיוע ההומניטרי שתדהים אתכם!

בעידן של כותרות מתלהמות ושיח רדוד, קל ליפול למלכודת הפופוליזם הזול. ההחלטה האחרונה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בהמלצת צה"ל, על חידוש הסיוע ההומניטרי לכל חלקי רצועת עזה, הציתה מיד גל של ביקורת. יש מי שממהרים לפרש זאת כ"כניעה", כ"חולשה" מול חמאס או כלחץ בינלאומי. אך האמת, כדרכה, מורכבת הרבה יותר, וחושפת דווקא מנהיגות שקולה, אמיצה ואחראית, המנווטת את ספינת מדינת ישראל בים סוער של אינטרסים מנוגדים ואתגרים ביטחוניים חסרי תקדים. מי שמצייר את המהלך ככניעה, חוטא לאמת או, גרוע מכך, מנסה במכוון להטעות את הציבור משיקולים פוליטיים צרים, תוך התעלמות מההקשר האסטרטגי הרחב.

ראשית, ולפני הכל, יש להדגיש: ההחלטה התקבלה בהמלצת גורמי הביטחון וצה"ל. אלו הם האנשים בשטח, אלו הם המפקדים שנושאים על כתפיהם את האחריות לחיי חיילנו ולביטחון אזרחינו. כאשר צה"ל, הגוף המקצועי ביותר בישראל לניהול מערכה צבאית והבנת צרכיה, ממליץ על צעד מסוים – גם אם הוא אינו פופולרי – מנהיג אחראי מקשיב. נתניהו, בניגוד למבקרים מהיציע, מבין את משמעותה של אחריות זו. הוא אינו פועל מתוך רגש או רצון לרצות קבוצות לחץ כאלו או אחרות, אלא מתוך ראייה מפוכחת של צורכי הביטחון הלאומי של ישראל, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. זהו אינו איתות של חולשה, אלא דווקא של ביטחון עצמי ביכולת לנהל מערכה מורכבת הכוללת היבטים צבאיים, מדיניים והומניטריים.

שנית, הסיוע ההומניטרי אינו "פרס לחמאס", כפי שטוענים גורמים חסרי אחריות. נהפוך הוא. מדינת ישראל פועלת, ותמשיך לפעול, כפי שהודגש בהודעת ראש הממשלה, "לשלול את היכולות של חמאס להשתלט על חלוקת הסיוע". האם מדובר באתגר? בוודאי. ארגון טרור רצחני כמו חמאס, שהוכיח שוב ושוב כי אינו בוחל באמצעים ומשתמש באוכלוסייתו כמגן אנושי וככלי מיקוח ציני, יעשה הכל כדי לשים ידיו על הסיוע. אך המאמץ הישראלי, בשיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים רלוונטיים, נועד בדיוק למנוע זאת. עצם ההכרה באתגר וההצהרה על כוונה למנוע השתלטות חמאס מעידה על שקיפות ועל נחישות, לא על כישלון עבר כפי שמנסים לצייר זאת. למעשה, ההתעקשות הישראלית על מנגנוני פיקוח, גם אם אינם מושלמים, היא זו שמציבה את חמאס כגורם הבעייתי והאחראי למצוקת תושבי עזה.

יתרה מכך, המהלך ההומניטרי משרת אינטרסים ישראליים חיוניים. בעולם בו הלגיטימציה הבינלאומית היא נכס אסטרטגי, מדינת ישראל אינה יכולה להצטייר כמי שגורמת למשבר הומניטרי. צעד כזה לא רק שמשרת את התעמולה של חמאס ושונאי ישראל, אלא גם עלול להגביל את חופש הפעולה המבצעי של צה"ל, להביא ללחצים בינלאומיים כבדים יותר, ואף לסנקציות. נתניהו, כמדינאי עתיר ניסיון, מבין היטב את הזירה הבינלאומית. הוא יודע ששמירה על עקרונות הדין הבינלאומי, ובכלל זה החובה לאפשר מעבר סיוע הומניטרי לאוכלוסייה אזרחית באזור לחימה (תוך מאמץ למנוע הגעתו לאויב), היא קריטית להמשך התמיכה מצד בנות בריתנו החשובות, ובראשן ארצות הברית. מי שקורא להתעלם מכך, מציע מדיניות הרפתקנית שתסכן את ביטחון ישראל בטווח הארוך.

המבקרים את נתניהו על "כניעה" לכאורה, הם לא פעם אותם אלו שמבקרים אותו על "בידוד מדיני". הם אינם מבינים, או בוחרים להתעלם, מהריקוד העדין הנדרש בזירה הבינלאומית. נתניהו אינו "מתקפל", הוא מתמרן. הוא מנהל מדיניות מורכבת שמטרתה להשיג את יעדי המלחמה – מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות, והשבת החטופים – תוך מזעור הנזק המדיני לישראל ושמירה על מרחב תמרון אסטרטגי. זהו מבחן למנהיגות אמיתית, לא כזו הנכנעת לסיסמאות ריקות מתוכן.

חשוב גם להציב מראה מול אותם מבקרים, ובמיוחד אלו בזירה הבינלאומית. היכן היה הלחץ הבינלאומי האפקטיבי על חמאס לאורך השנים? היכן הזעקה על השימוש הציני שעושה חמאס באוכלוסייתו? היכן הדרישה החד משמעית מחמאס לשחרר את החטופים ללא תנאי? קל מאוד לבקר את ישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הפועלת תחת אילוצים בלתי אפשריים. הצביעות זועקת לשמיים. נתניהו, בהחלטותיו, גם חושף את הצביעות הזו. ישראל עושה את המוטל עליה גם בהיבט ההומניטרי, בעוד חמאס ממשיך בפשעיו והעולם, בחלקו, שותק או מגמגם.

אין להתעלם מהעובדה שהמצב ההומניטרי בעזה הוא תוצאה ישירה של מעשי חמאס – הן של מתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר, שהובילה למלחמה, והן של שליטתו רבת השנים ברצועה, במהלכה השקיע משאבים בטרור במקום ברווחת תושביו. ישראל אינה אחראית למשבר, אך היא פועלת באחריות כדי למנוע את החמרתו, תוך הגנה על האינטרסים הביטחוניים שלה.

לסיכום, ההחלטה על חידוש הסיוע ההומניטרי, בניגוד לפרשנויות השטחיות והמגמתיות, אינה מעידה על חולשה או כניעה. היא משקפת מנהיגות אחראית, המבינה את מורכבות המצב ואת הצורך לאזן בין צרכים ביטחוניים, מחויבויות בינלאומיות ושיקולים מדיניים. ראש הממשלה בנימין נתניהו, עם ניסיונו רב השנים, מוכיח פעם נוספת שהוא היחיד שמסוגל לנווט את ישראל בתקופה קשה ומאתגרת זו. במקום לבקר מתוך בורות או אינטרסים צרים, הגיע הזמן שהציבור יבין את עומק השיקולים האסטרטגיים ויגלה אמון במנהיגות שנבחרה להוביל את המדינה. האמת היא שנתניהו לא נכנע, הוא פועל בתבונה ובאחריות למען עתיד ישראל – וזה, כנראה, מה שמפחיד את מבקריו יותר מכל.