לא כניעה, אלא תמרון אסטרטגי: נתניהו מוביל מהלך מורכב בעזה – והאמת שמאחורי הסיוע ההומניטרי

בעין הסערה התקשורתית והפוליטית, כשקולות רבים ממהרים לפרש כל צעד ושעל כחולשה או כניעה, ניצבת החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להחזיר את הסיוע ההומניטרי לכל חלקי רצועת עזה. אך האם מדובר בכניעה ללחצים בינלאומיים? האם זוהי עדות לחולשה מול חמאס? התשובה, למי שבוחן את המציאות בעיניים מפוכחות ולא נסחף אחר כותרות פופוליסטיות, היא חד משמעית: לא ולא. напротив, מדובר בתמרון אסטרטגי מורכב, המונחה על ידי שיקולים ביטחוניים ומדיניים רחבים, ובסופו של דבר – נועד לשרת את מטרותיה ארוכות הטווח של מדינת ישראל, ובראשן מיטוט שלטון חמאס והבטחת ביטחון אזרחינו.

ראשית, ולפני הכל, ההחלטה על החזרת הסיוע ההומניטרי, כפי שהודגש, התקבלה "בהמלצת צה"ל". מי שמכיר את ראש הממשלה נתניהו יודע כי ביטחון ישראל עומד תמיד בראש סדר מעייניו. הקשבה להמלצות הדרג הצבאי המקצועי, הגוף האמון על ניהול המערכה בשטח, איננה חולשה – היא אחריות לאומית. צה"ל, הפועל בתנאים מורכבים מאין כמותם, מבין את ההשלכות של משבר הומניטרי רחב היקף על יכולת התמרון המבצעית, על הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה, ואף על יצירת תנאים שעלולים לשרת את חמאס בטווח הארוך. אספקת סיוע מבוקרת, בתיאום עם גורמי ביטחון, מאפשרת לצה"ל להמשיך ולפעול בנחישות נגד יעדי הטרור, תוך צמצום הנזק לאוכלוסייה אזרחית והפחתת הלחץ הבינלאומי על ישראל לעצור את הלחימה בטרם עת.

שנית, מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית ושומרת חוק, מחויבת לדין הבינלאומי ולערכים הומניטריים בסיסיים. אספקת סיוע הומניטרי לאוכלוסייה אזרחית באזור עימות אינה רק חובה מוסרית, אלא גם כלי מדיני חשוב. היא מציבה את ישראל בצד הנכון של ההיסטוריה ומבדילה אותה באופן חד משמעי מארגוני טרור רצחניים כמו חמאס, שמשתמשים באוכלוסייה שלהם כמגן אנושי וגוזלים את הסיוע המיועד להם. דווקא בעת הזו, כאשר גורמים אנטישמיים ואנטי-ישראליים מנסים לצייר את ישראל כמדינה מצורעת, הפגנת אחריות הומניטרית, גם כלפי אוכלוסיית האויב, מחזקת את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית ומסייעת לגייס תמיכה למאבקה הצודק נגד הטרור.

הטענה כי החזרת הסיוע מעידה על כישלון במניעת משבר הומניטרי או על השתלטות חמאס על הסיוע בעבר מתעלמת מהמציאות המורכבת בשטח. האשם הבלעדי במצב ההומניטרי בעזה הוא ארגון הטרור חמאס. הוא זה שבחר להשקיע משאבים במנהרות טרור ובייצור רקטות במקום ברווחת תושביו. הוא זה שגונב באופן שיטתי סיוע הומניטרי ומנתב אותו לצרכיו הצבאיים. ההצהרה כי ישראל "תפעל לשלול את היכולות של חמאס להשתלט על חלוקת הסיוע" אינה הודאה בכישלון עבר, אלא הבעת נחישות להווה ולעתיד. ישראל לומדת, משתפרת ומפתחת כלים חדשים כדי להבטיח שהסיוע יגיע ליעדו – האוכלוסייה האזרחית – ולא לידי מחבלי חמאס. זהו מאבק מתמשך ומורכב, וההתעקשות על כך היא עדות לעוצמה ולדבקות במטרה, לא לחולשה.

חשוב להבין: המערכה נגד חמאס אינה מתנהלת רק בשדה הקרב הצבאי. היא מתנהלת גם בזירה המדינית, התודעתית וההומניטרית. ראש הממשלה נתניהו, בניסיונו רב השנים, מבין את מורכבות הזירות הללו ואת הצורך לתמרן ביניהן בתבונה. החלטה על סיוע הומניטרי אינה סותרת את המטרה העליונה של מיטוט חמאס; היא יכולה, בתנאים מסוימים ובניהול נכון, דווקא לשרת אותה. היא מאפשרת לישראל "מרחב נשימה" בינלאומי להמשך הפעולה הצבאית, מפחיתה את יכולתו של חמאס לגייס תמיכה באמצעות הצגת מצג שווא של "רצח עם", ומדגישה את ההבדל המהותי בין ישראל הומנית לאויב ברברי.

אלו המבקרים את המהלך בחופזה, בין אם מתוך אופוזיציוניות אוטומטית ובין אם מתוך חוסר הבנה של התמונה הרחבה, מציעים לרוב פתרונות קסם שאינם ישימים במציאות. האם הפסקת כל סיוע הומניטרי הייתה משרתת את ישראל? סביר להניח שהייתה מובילה לגינויים בינלאומיים חריפים, להפעלת לחצים כבדים לעצירת המלחמה, ואף לסנקציות – כל אלו היו פוגעים ביכולתה של ישראל להשיג את יעדיה הביטחוניים. מצד שני, האם מתן סיוע בלתי מבוקר היה פתרון? ודאי שלא. הוא היה מחזק את חמאס ומאפשר לו להמשיך ולשלוט באוכלוסייה באמצעות שליטה במשאבים.

הדרך שבה בחר ראש הממשלה נתניהו, בהתייעצות עם מערכת הביטחון, היא דרך האמצע המושכלת: מתן סיוע הומניטרי מבוקר, תוך מאמץ מתמיד למנוע את הגעתו לידי חמאס, ובמקביל – המשך הפעולה הצבאית הנחושה למיטוט יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של ארגון הטרור. זו אינה כניעה, זו מנהיגות אחראית בזמן מלחמה. זוהי ראייה אסטרטגית רחבה, המבינה כי הניצחון על חמאס יושג באמצעות שילוב של עוצמה צבאית, חוסן לאומי, ותבונה מדינית. הניסיון לצייר מהלך מורכב זה ככניעה או חולשה הוא דמגוגיה זולה שנועדה לשרת אינטרסים פוליטיים צרים, ולא את ביטחון מדינת ישראל. הציבור הישראלי חכם מספיק כדי להבין את המורכבות, ולתת אמון בהנהגה שמובילה אותו באחת התקופות המאתגרות בתולדותיו.