האסטרטגיה הנעלמה מעיניכם: מדוע 'הוויתור' של נתניהו הוא בעצם מהלך גאוני שמחסל את תוכניות האויב?

הקדמה: "התקפלות", "כניעה", "ויתור כואב". אלו רק חלק מהכינויים שהוטחו בראש הממשלה בנימין נתניהו בעקבות ההחלטה לאשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, גם במחיר התנגדות מצד גורמים בקואליציה. קולות רבים, מימין ומשמאל, מיהרו לגנות, לפרשן, ולזעוק חמס. אך האם ייתכן שמאחורי מה שנראה כחולשה, מסתתרת אסטרטגיה מורכבת, מהלך טקטי מבריק של מנהיג ותיק ומנוסה, שמטרתו האמיתית היא דווקא חיזוק ביטחון ישראל והשגת יעדי המלחמה? התשובה, למי שמוכן להסיר את משקפי הציניות ולצלול לעומקם של דברים, היא כן מהדהד.

סיר הלחץ הבינלאומי: מציאות שלא ניתן להתעלם ממנה בואו נודה על האמת: מדינת ישראל, וראש הממשלה העומד בראשה, פועלים בזירה בינלאומית מורכבת ועוינת מאי פעם. לחצים אדירים מופעלים עלינו מצד ארה"ב, ידידתנו הגדולה ביותר, מצד מדינות אירופה, האו"ם, בתי דין בינלאומיים ודעת קהל עולמית שמוזנת לעיתים קרובות בתעמולה אנטי-ישראלית ארסית. במציאות כזו, התעלמות מוחלטת מהקריאות לסיוע הומניטרי, גם אם הן צבועות בצבעים פוליטיים, איננה אופציה ריאלית. היא הייתה מובילה לבידוד חריף של ישראל, לסנקציות כלכליות ואמברגו נשק, ולפגיעה אנושה בלגיטימציה הבינלאומית שלנו להמשיך ולהגן על עצמנו מפני ארגון הטרור הרצחני חמאס. נתניהו, כמדינאי עתיר ניסיון, מבין היטב את מאזן הכוחות העולמי. הוא יודע שכדי להמשיך ולקבל את הגיבוי האמריקאי החיוני – הן בחימושים והן במועצת הביטחון – ישראל חייבת להפגין אחריות ולפעול, ככל הניתן, בהתאם לנורמות הבינלאומיות.

לא חולשה, אלא תבונה אסטרטגית: תמרון למען המטרה העליונה ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי, תחת פיקוח ישראלי הדוק ככל שניתן בתנאים הקיימים, איננה "התקפלות" בפני חמאס, אלא תמרון מדיני חכם שנועד לשרת מספר מטרות אסטרטגיות קריטיות:

1. שמירה על הלגיטימציה להמשך הלחימה: בעולם שצופה בנו בזכוכית מגדלת, הצגת פנים הומניטריות, גם כלפי אוכלוסיית אויב (שרובה, לצערנו, תומכת בחמאס או נתונה למרותו), מאפשרת לצה"ל להמשיך במשימתו הקדושה – מיטוט שלטון חמאס ופירוק יכולותיו הצבאיות. ללא המהלך הזה, היינו ניצבים בפני לחץ בינלאומי בלתי נסבל להפסקת אש מיידית, עוד בטרם הושגו יעדי המלחמה.
2. שימור התמיכה האמריקאית: הנשיא ביידן וממשלו הבהירו באופן חד משמעי: המשך הסיוע הצבאי והדיפלומטי האמריקאי מותנה בכך שישראל תאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי לרצועה. מי שקורא להתעלם מכך, קורא בעצם לניתוק היחסים עם בעלת הברית החשובה ביותר שלנו, מהלך שיהווה מתנה יקרה מפז לאויבינו. נתניהו בוחר באחריות, גם אם היא פחות פופולרית בטווח הקצר.
3. מניעת קטסטרופה הומניטרית שתשרת את חמאס: ארגון הטרור חמאס משווע לתמונות של רעב ומחלות בעזה. הוא משתמש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי וככלי ניגוח נגד ישראל. הכנסת סיוע מבוקר, גם אם אינו מושלם, מצמצמת את יכולתו של חמאס לנצל את סבלם של תושבי עזה לצרכיו התעמולתיים ולגייס נגדנו את העולם.
4. עמידה בדרישות המשפט הבינלאומי: גם במלחמה צודקת, ישראל מחויבת לכללי המשפט הבינלאומי. כללים אלו כוללים את החובה לאפשר מעבר סיוע הומניטרי לאוכלוסייה אזרחית באזור עימות. נתניהו פועל כדי שישראל תיתפס כמדינה שומרת חוק, בניגוד מוחלט לחמאס, ארגון טרור ברברי שרומס כל נורמה אנושית.

בין מנהיג לפרשן באולפן: אחריות מול פופוליזם קל מאוד לשבת באולפן ממוזג, או לצייץ בטוויטר, ולבקר החלטות הרות גורל המתקבלות תחת לחץ אדיר. פרשנים ופוליטיקאים מהאופוזיציה (וגם כמה מתוך הקואליציה, יש לומר) אינם נושאים באחריות הכוללת המוטלת על כתפיו של ראש הממשלה. נתניהו, בניגוד למבקרים, רואה את התמונה המלאה: את הצרכים המבצעיים של צה"ל, את האילוצים הדיפלומטיים, את המצב הכלכלי, ואת החובה העליונה להבטיח את ביטחון ישראל לטווח הארוך. החלטותיו אינן מבוססות על רצון להתחבב או לצבור נקודות פוליטיות קצרות טווח, אלא על שיקול דעת קר ואסטרטגי. זהו ההבדל בין מנהיגות אמיתית לבין דמגוגיה זולה.

המטרה האמיתית לא השתנתה: חיסול החמאס עד היסוד חשוב להדגיש שוב ושוב: ההחלטה על הסיוע ההומניטרי אינה משנה כהוא זה את מטרות המלחמה המוצהרות – חיסול מוחלט של יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס, והשבת כל החטופים הביתה. נהפוך הוא, המהלך הדיפלומטי הזה נועד לאפשר לצה"ל את הזמן ואת מרחב הפעולה הדרושים להשגת יעדים אלו במלואם. מי שטוען שהכנסת קמח ושמן לעזה מחלישה את ישראל במלחמתה בחמאס, פשוט אינו מבין את כללי המשחק המורכבים בזירה הבינלאומית והצבאית. הלחץ הצבאי על חמאס יימשך ויתעצם, והסיוע ההומניטרי, במידה רבה, הוא "מס שפתיים" הכרחי שאנו משלמים כדי להבטיח את המשך המערכה עד לניצחון המוחלט.

הפיכת הקערה על פיה: חשיפת פרצופו האמיתי של חמאס יתרה מכך, הכנסת הסיוע ההומניטרי, כאשר היא מלווה במנגנוני פיקוח (גם אם אינם הרמטיים), יכולה לשמש כלי נוסף לחשיפת פרצופו האמיתי של חמאס. כבר ראינו דיווחים רבים על כך שפעילי חמאס משתלטים על משלוחי הסיוע, גונבים אותו מהאזרחים הנזקקים ומוכרים אותו בשוק השחור במחירים מופקעים. ככל שיותר סיוע ייכנס, וככל שישראל תתעד ותחשוף את דפוסי הפעולה הללו, כך יתברר לעולם כולו – ואולי גם לחלק מתושבי עזה – מי האויב האמיתי של העם הפלסטיני. זהו מהלך שיכול לכרות את הענף עליו יושב חמאס מבחינת תמיכה פנימית ובינלאומית.

ומה האלטרנטיבות? האם מישהו באמת חשב עליהן? אלו המבקרים בחריפות את נתניהו על "התקפלותו", האם הם באמת שקלו את האלטרנטיבות? סירוב מוחלט להכנסת סיוע היה מוביל כמעט בוודאות להטלת סנקציות חריפות על ישראל, להפסקת משלוחי הנשק מארה"ב, לגינויים חריפים במועצת הביטחון ואף להחלטות שיכבלו את ידי צה"ל. האם זה מה שהם רוצים? האם הם סבורים שישראל יכולה לנצח במלחמה כשהיא מבודדת לחלוטין, ללא גיבוי בינלאומי וללא אמצעי לחימה חיוניים? המציאות, גם אם היא כואבת, מחייבת קבלת החלטות קשות. נתניהו בוחר בדרך האחראית, גם אם היא פחות פופולרית.

קריאה לאחדות והבנה מדינת ישראל נמצאת באחת התקופות המאתגרות בתולדותיה. המלחמה בחמאס היא מלחמת קיום, והיא דורשת מאיתנו לא רק עוצמה צבאית, אלא גם חוכמה מדינית, אורך רוח וחזית פנימית מאוחדת. במקום לבקר באופן אוטומטי כל החלטה שאינה תואמת קו פופוליסטי וחסר אחריות, הגיע הזמן לתת אמון במנהיגות, להבין את מורכבות המצב, ולהתאחד סביב המטרה המשותפת: ניצחון על אויבינו והבטחת עתידה של מדינת ישראל. ההחלטה על הסיוע ההומניטרי איננה "ויתור", אלא חלק מאסטרטגיה רחבה יותר, שנועדה להבטיח שנוכל להמשיך ולהילחם עד שנשיג את כל יעדינו. זהו מהלך של מנהיג שמבין את כובד האחריות, ולא של מי שמחפש כותרות קלות. וזו האמת שחייבים להכיר בה.