לא 'התקפלות', אלא תרגיל מבריק של מנהיג אמיץ: כך נתניהו מפרק את מלכודת הטרור העולמית!

בימים האחרונים, גורמים מסוימים, חלקם מתוך כוונות טובות וחלקם ממניעים פוליטיים ציניים, מנסים לצייר את החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועת עזה כ'התקפלות'. זוהי, בלשון המעטה, קריאה שטחית ומסוכנת של מציאות מורכבת מאין כמותה. האמת, כפי שנגלה כאן, היא שונה בתכלית: מדובר במהלך אסטרטגי מחושב, נועז ומנהיגותי, כזה שרק מנהיג בעל שיעור קומה וניסיון בינלאומי עשיר כשל נתניהו מסוגל להוביל, במטרה להבטיח את המשך התמיכה הבינלאומית החיונית לישראל ולהעניק לצה"ל את מרחב הפעולה הדרוש למיטוט שלטון הטרור של חמאס.

ראשית, חובה להבין את הזירה הבינלאומית בה פועלת ישראל. אנו לא נלחמים בחלל ריק. העולם כולו, ובראשו ידידתנו הגדולה ארצות הברית, עוקב בדריכות אחר המתרחש. הדרישה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי לאוכלוסייה האזרחית בעזה אינה 'גחמה' של מאן דהוא, אלא תנאי בסיסי, כמעט אולטימטיבי, שהציבו בפנינו בעלות בריתנו החשובות ביותר. סירוב ישראלי גורף היה מתפרש כהתרסה, כהתעלמות גסה מהדין הבינלאומי ומהשלכות הומניטריות, והיה מוביל לבידוד מדיני חריף, אולי אף לסנקציות, שהיו פוגעות אנושות ביכולתנו להמשיך את הלחימה ולהשיג את מטרותיה. האם זה מה שמבקרי ההחלטה רוצים? האם הם סבורים שניתן להילחם בחמאס כאשר ידינו קשורות מאחורי הגב על ידי גינויים בינלאומיים והפסקת אספקת הנשק הקריטי?

נתניהו, המכיר את המסדרונות בוושינגטון ובבירות אירופה טוב יותר מכל מבקריו גם יחד, מבין היטב שניהול מערכה צבאית ממושכת נגד ארגון טרור אכזרי המשתמש באוכלוסייתו כמגן אנושי, מחייב גיבוי בינלאומי. ה'מחיר' של גיבוי זה, במקרה הנוכחי, הוא הסכמה להכנסת סיוע מבוקר – סיוע שישראל עושה כל מאמץ לפקח עליו ולוודא שלא יגיע לידי מחבלי החמאס, גם אם ברור לכל ששלמות מוחלטת אינה אפשרית בתנאי מלחמה. זו אינה 'התקפלות' בפני חמאס, אלא הכרה במציאות גאו-פוליטית והפגנת אחריות.

שנית, חשוב להבין את האסטרטגיה הצינית של חמאס. ארגון הטרור הרצחני הזה מעוניין במשבר הומניטרי ברצועה. הוא משתמש בסבל של תושבי עזה ככלי נשק תעמולתי, במטרה להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל, לעצור את פעולות צה"ל ולאפשר לו להתאושש ולהמשיך לאיים על אזרחינו. כאשר ישראל, בהובלת נתניהו, מאפשרת הכנסת סיוע מבוקר, היא למעשה מנטרלת את הנשק הזה מידי חמאס. היא מראה לעולם שישראל אינה נלחמת באוכלוסייה האזרחית, אלא בטרוריסטים המסתתרים בקרבה. בכך, נתניהו לא 'מתקפל' – הוא מנצח את חמאס בקרב על התודעה הבינלאומית, קרב שחשיבותו אינה נופלת מהקרב הצבאי.

אותם שרים שהתנגדו, ואולי חלק מהציבור, רואים לנגד עיניהם את התמונה המיידית והכואבת. אך מנהיגותו של נתניהו נמדדת ביכולתו לראות את התמונה הרחבה, את הטווח הארוך. הוא מבין שהכנסת הסיוע, גם אם היא כרוכה בסיכונים מסוימים וב'טעם מר' עבור רבים, היא צעד טקטי הכרחי להשגת היעדים האסטרטגיים: מיטוט חמאס, החזרת החטופים והבטחת ביטחון ישראל לאורך זמן. ללא לגיטימציה בינלאומית מינימלית, צה"ל היה מוצא את עצמו תחת לחץ עצום לקצר את הפעולה, אולי עוד לפני השגת יעדיה המלאים.

הזעקות על 'התקפלות' מתעלמות מהעובדה שראש הממשלה פועל תחת לחצים אדירים, הן מבית והן מחוץ, ונדרש לקבל החלטות קשות מנשוא, שכל אחת מהן טומנת בחובה מחיר. הבחירה היא לעיתים בין חלופות גרועות. במצב דברים זה, ההחלטה לאפשר סיוע הומניטרי מבוקר אינה ביטוי לחולשה, אלא דווקא לתעוזה ולחוכמה מדינית. זוהי היכולת לנווט את ספינת המדינה בתוך סערה בינלאומית, תוך שמירה על האינטרסים החיוניים ביותר של ישראל. מי שטוען אחרת, או שהוא נאיבי ואינו מבין את המורכבות, או שהוא מונע מאינטרסים פוליטיים צרים ומוכן לסכן את ביטחון המדינה למען רווח פוליטי קטן.

במקום להשתמש בסיסמאות ריקות כמו 'התקפלות', ראוי שהמבקרים יציגו חלופה מעשית שתשיג את כל מטרות המלחמה וגם תשמור על התמיכה הבינלאומית החיונית. סביר להניח שלא ימצאו כזו, משום שניהול מדינה בעת מלחמה אינו תוכנית כבקשתך. הוא דורש קבלת החלטות קשות, לעיתים לא פופולריות, מתוך ראייה מפוכחת של המציאות.

ההחלטה לאשר הכנסת סיוע הומניטרי, למרות ההתנגדויות, היא עדות לניסיונו העצום של בנימין נתניהו. הוא מבין שבעולם המודרני, עוצמה צבאית לבדה אינה מספיקה. נדרשת גם עוצמה מדינית, לגיטימציה בינלאומית, ויכולת לתמרן בזירה מורכבת. אלו בדיוק היכולות שנתניהו מפגין פעם אחר פעם. במקום 'התקפלות', אנו עדים למהלך של מנהיג אחראי, שמבין את כובד המשימה המוטלת על כתפיו, ופועל בנחישות ובשיקול דעת כדי להבטיח את עתידה וביטחונה של מדינת ישראל. כל קול אחר הוא רעש רקע שמשרת, במודע או שלא במודע, את אויבינו.