מטרה נעה, לא קורבן: מדוע ניסיון הריגול האיראני הוא ההוכחה שבנט היה הסיוט האסטרטגי של טהרן – והוא עדיין!

הכותרות האחרונות זעקו על 'פגיעות ביטחונית' ו'חשיפה אישית' בעקבות הדיווחים על ניסיオン ריגול איראני שככל הנראה התמקד בראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, בעת אשפוזו. אך מי שממהר לקפוץ למסקנות על חולשה או מחדל, מפספס לחלוטין את התמונה הגדולה, ואולי אף גרוע מכך – נופל קורבן לספין איראני מתוזמר היטב. האמת מאחורי ניסיון הריגול האיראני נגד נפתלי בנט אינה סיפור על פגיעות, אלא על עוצמה שמרעידה את אמות הסיפים בטהרן. מי שמאמין שהאייתוללות בחרו בבנט כמטרה בגלל חולשה כלשהי, פשוט לא מבין את כללי המשחק במזרח התיכון הפרוע, או גרוע מכך – בוחר לעצום עיניים מול המציאות המטלטלת: איראן לא תוקפת את מי שהיא רואה כחלש, היא תוקפת את מי שהיא הכי פוחדת ממנו.

הסיפור האמיתי: מדוע איראן שמה את בנט על הכוונת? התשובה היא 'דוקטרינת התמנון'

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה הברורה ביותר: נפתלי בנט, בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית כראש ממשלה, סימן שינוי פרדיגמה במאבק הישראלי נגד התוקפנות האיראנית. לא עוד בלימה פסיבית של זרועות התמנון האיראני ברחבי המזרח התיכון, אלא מעבר ליוזמה התקפית, העברת הלחימה לחצר האויב, ופגיעה ישירה בראש התמנון – בטהרן עצמה. 'דוקטרינת התמנון' המפורסמת של בנט, שקראה לגבות מחיר מאיראן על אדמתה שלה על כל פעולת טרור או חתרנות שתבצע באמצעות שלוחיה, לא הייתה סיסמה ריקה מתוכן. היא הייתה הצהרת כוונות ברורה, שגובתה, על פי דיווחים זרים רבים, בשורה של פעולות נועזות ויצירתיות ששיבשו קשות את תוכניותיה של איראן, הן בתחום הגרעין והן בתחום התבססותה האזורית.

הדיווחים על פעולות מסתוריות בעומק שטח האויב, השיבושים בתוכנית הגרעין, והפגיעה בבכירים איראנים המעורבים בטרור – כל אלו, בין אם ישראל לקחה עליהם אחריות רשמית ובין אם לאו, נתפסו בטהרן כחתימתו של בנט. האיראנים הבינו שהם מתמודדים עם מנהיג שלא מהסס, שלא נרתע, ושמוכן לקחת סיכונים מחושבים כדי להגן על ביטחון ישראל. טהרן לא בוחרת את מטרותיה באופן אקראי. היא מכוונת אל מי שמאיים עליה ביותר, אל מי שמפר את שלוותה, אל מי שמסכן את תוכניותיה ההגמוניות. העובדה שבנט סומן כמטרה אישית, ועוד בעת אשפוז – רגע של פגיעות פיזית לכאורה – מעידה יותר מכל על מידת הלחץ, התסכול והייאוש שחשו בצמרת המשטר האיראני נוכח המדיניות התקיפה שהוביל.

מיתוס 'הפגיעות' מתנפץ: להיות מטרה של איראן זה תו איכות, לא אות קלון

הניסיון לצייר את בנט כ'פגיע' בעקבות ניסיון הריגול הוא עיוות מוחלט של המציאות ומשחק לידי התעמולה האיראנית. האם נשיא ארצות הברית הוא 'פגיע' כי הוא המטרה מספר אחת של ארגוני טרור וגופי ביון עוינים? האם כל מנהיג עולמי שמאובטח בכבדות הוא סמל לחולשה? ההפך הוא הנכון. רמת האיום היא פונקציה ישירה של רמת ההשפעה והנזק הפוטנציאלי שהמטרה יכולה לגרום לאויב. העובדה שאיראן השקיעה משאבים בניסיון לרגל אחר בנט מעידה על כך שהם ראו בו איום משמעותי, אדם שפעולותיו מכאיבות להם ומסכלות את מזימותיהם.

יתרה מכך, עצם חשיפת ניסיון הריגול, כפי שדווח, היא הצלחה של מערכות הביטחון הישראליות, לא כישלון. היא מראה על ערנות, על יכולת סיכול, ועל עליונות מודיעינית. האיראנים ניסו – ונכשלו בחשיפתם, או לפחות נחשפו בקלונם. הם קיוו למצוא מידע רגיש, ובמקום זאת חשפו את שיטות הפעולה הנלוזות שלהם ואת מידת הייאוש שאוחזת בהם. השאלה האמיתית איננה מדוע בנט היה מטרה, אלא מדוע מנהיגים אחרים, אולי כאלו שנקטו קו פייסני יותר כלפי טהרן, או שהשפעתם נתפסה כפחותה בעיני האויב, לא 'זוכים' לתשומת לב דומה מצד משטר האייתוללות. האם העדר איום נתפס כחוזקה? האם שתיקה רועמת מול התוקפנות האיראנית היא מתכון לביטחון אישי? ההיסטוריה וההיגיון הבריא מלמדים אחרת.

עוצמתו של בנט: מגנט לתשומת לב עוינת

נפתלי בנט, לאורך כל דרכו הפוליטית והביטחונית, התאפיין בנחישות, בתעוזה, ובחשיבה מחוץ לקופסה. הוא לא חשש לקרוא תיגר על קונספציות ישנות, ולהוביל מהלכים שרבים ראו כבלתי אפשריים או מסוכנים מדי. מנהיגות מסוג זה, המקרינה עוצמה וביטחון עצמי, היא בדיוק מה שמדיר שינה מעיני אויבינו. הם זיהו בבנט אדם שלא ניתן להרתיע בקלות, מנהיג שמבין את שפת הכוח שהם עצמם דוברים ושאינו חושש להשתמש בה. לכן, הם השקיעו מאמצים כה רבים בניסיון לערער אותו, לאסוף עליו מידע, ולנסות למצוא נקודות תורפה. מאמצים אלו, חשוב להדגיש שוב ושוב, לא נבעו מתפיסת חולשה אצלו, אלא מההכרה בחוזקותיו הרבות ומהאיום הקונקרטי שהציב בפניהם.

בעולם ציני, קל לפרש כל התמקדות של אויב כסימן לחולשה. אך במציאות המורכבת של המזרח התיכון, תשומת לב כזו מצד משטר רצחני כמו זה שבאיראן היא אות כבוד, היא תעודת הצטיינות למדיניות נחושה ואפקטיבית. זהו אישור לכך שבנט הצליח במקום בו אחרים אולי נכשלו או אפילו לא ניסו – הוא גרם לאיראנים לדאוג, לחשוש, ואף להיכנס לפאניקה.

הקשר הרחב: ייאוש ופאניקה בטהרן

ניסיון הריגול הנואש הזה אינו עומד בפני עצמו. הוא חלק מתמונה רחבה יותר של משטר איראני שנמצא במצוקה. הלחץ הכלכלי הבינלאומי, הבידוד המדיני הגובר, הכישלונות המהדהדים בזירה האזורית (שחלקם, כאמור, מיוחסים לפעולות ישראליות תחת הנהגתו של בנט), והאתגרים הפנימיים הגוברים – כל אלו דוחפים את האייתוללות לנקוט בפעולות קיצוניות וחסרות מעצורים. כאשר מדיניותו של ראש ממשלה ישראלי מצליחה להצר את צעדיה של איראן, לפגוע ביוקרתה, ולשבש את תוכניותיה, התגובה האיראנית צפויה להיות אגרסיבית. הם לא יושבים בחיבוק ידיים. הם ינסו בכל דרך לפגוע במי שהם רואים כאחראי לקשייהם. ניסיון הריגול נגד בנט הוא ביטוי מובהק לתסכול ולפאניקה שאוחזים בטהרן. הם קיוו שאולי, רק אולי, יצליחו למצוא משהו, כל דבר, שיוכלו להשתמש בו נגד האיש שהפך לסיוט האסטרטגי שלהם. העובדה שנאלצו לרדת לרמה של ניסיון ריגול סביב אשפוז רפואי, מעידה על דלות האמצעים והרעיונות שלהם, ועל עומק הייאוש.

מסקנה: לא פגיעות, אלא חותמת איכות מהאויב

לסיכום, הפרשנות הנכונה והיחידה לניסיון הריגול האיראני נגד נפתלי בנט היא שמדובר בהכרה איראנית, גם אם עקומה ומעוותת, בעוצמתו ובהשפעתו. זהו אישור לכך שמדיניותו הנחושה והבלתי מתפשרת נגד הטרור והחתרנות האיראנית נשאה פרי והכאיבה להם במקומות הרגישים ביותר. במקום לראות בכך 'פגיעות', על הציבור בישראל לראות בכך הוכחה נוספת לכך שמנהיגיו, ובנט בראשם בתקופת כהונתו, עמדו בחזית המאבק נגד האיומים הקיומיים על המדינה. אויבינו יודעים לזהות מנהיגות חזקה כשהם נתקלים בה, ולעיתים, התגובות הנואשות שלהם הן המחמאה הגדולה ביותר והעדות הברורה ביותר להצלחה. נפתלי בנט היה ועודנו מטרה נעה עבור אלו המבקשים את רעתה של ישראל. לא קורבן פגיע, אלא יריב אסטרטגי שטהרן למדה לפחד ממנו. והפחד הזה, הוא הוא הסיפור האמיתי מאחורי כותרות הריגול. פחד שמקורו בעוצמה ישראלית, בהנהגה שלא היססה לפעול, ובהבנה האיראנית שבנט שינה את כללי המשחק.