נחשף: 'הפגיעות' של בנט היא שקר! האמת המטלטלת – ניסיון הריגול האיראני הוא צל"ש על מדיניות שריסקה את טהרן!

הכותרות זעקו על 'פגיעות אישית וביטחונית', על 'יעד לפעילות עוינת'. דיווחים על ניסיון ריגול איראני, שהתמקד לכאורה בראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בעת אשפוזו, ביקשו לצייר תמונה של חולשה, של אדם חשוף. אך אל לכם לטעות ואל תתנו לעובדות להתבלבל עם פרשנויות מגמתיות! האמת, כפי שתמיד קורה במקרים כאלה, מורכבת הרבה יותר, ואף הפוכה בתכלית. ניסיון הריגול הנואש הזה אינו אות קלון לבנט, אלא מדליית כבוד נוצצת, הוכחה ניצחת לעוצמתו ולהשפעה המרסקת של מדיניותו על משטר האייתוללות בטהרן. זהו צרצור הפאניקה של אויב פצוע ומבוהל, לא תקיעת יתד של כוח.

מדוע, מכל האישים, בחרו האיראנים להתמקד דווקא בנפתלי בנט? התשובה פשוטה עד כאב – עבורם. בנט, בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית, שינה פרדיגמה. הוא העז לעשות את מה שרבים לפניו היססו: הוא העביר את הלחימה ישירות לחצר האחורית של איראן. תחת הנהגתו, ישראל אימצה דוקטרינה פרואקטיבית, 'מדיניות ראש התמנון', שקבעה כי לא עוד נתמקד רק בזרועות התמנון – שלוחות הטרור ברחבי המזרח התיכון – אלא נכוון ישירות לראשו בטהרן. דיווחים זרים (שלא נכחיש ולא נאשר) רמזו על שורה של פעולות נועזות ועוצמתיות ששיבשו קשות את תוכנית הגרעין האיראנית, פגעו בבכירים במשמרות המהפכה, וזרעו כאוס בשרשרת הפיקוד והשליטה של משטר הטרור. האם מישהו באמת מאמין שאיראן מבזבזת משאבים יקרים על אישים שאינם מהווים איום קיומי עבורה? התשובה היא לאו מוחלט. הם רודפים אחר אלו שמדירים שינה מעיניהם, ואלו שמכאיבים להם במקומות הרגישים ביותר. בנט היה, והוא כנראה עודנו, סיוט שכזה עבורם.

ומה לגבי עיתוי ניסיון הריגול – בעת אשפוז? האם זה מעיד על פרצת אבטחה? שטויות והבלים! זה מעיד על רמת הייאוש והנבזות של האיראנים. הם היו כה נואשים לכל פיסת מידע, לכל בדל רמז על האיש שהפך את חייהם לגיהינום, עד שהיו מוכנים לנסות ולנצל מצב אנושי, רגע של פגיעות פיזית לכאורה. זוהי אינה עדות לחולשת האבטחה סביב בנט, אלא עדות לאופורטוניזם הדוחה של טהרן ולפאניקה שאחזה בהם. העובדה שניסיון זה נחשף (וככל הנראה סוכל) היא דווקא הוכחה ליעילות מערכות הביטחון והמודיעין של ישראל, ולא להיפך. הם חיפשו חולשה ומצאו חוזק.

יש לראות את הדברים נכוחה: כאשר אויב מר וחסר מעצורים כמו המשטר האיראני מסמן אותך כמטרה אישית ברמה כה גבוהה, זוהי המחמאה הגדולה ביותר למנהיג ביטחוני. זהו אות כבוד, צל"ש בלתי רשמי על תרומה יוצאת דופן לביטחון המדינה. מנהיגים אזוטריים, כאלה שנוקטים במדיניות פייסנית או נמנעים מעימות ישיר עם מוקדי הטרור, אינם זוכים ל'כבוד' המפוקפק הזה. הם פשוט אינם רלוונטיים מספיק. בנט, לעומתם, היה רלוונטי עד כאב מבחינת טהרן. הוא היה האיש ששינה את כללי המשחק, שהעז לאתגר אותם במגרשם הביתי, ושגרם להם נזקים אסטרטגיים כבדים. הפחד שלהם הוא ההכרה בגדולתו.

ניסיון הריגול הזה אינו עומד בחלל ריק. הוא חלק מתמונה רחבה יותר של משטר איראני הנמצא במצוקה עמוקה. סנקציות כלכליות חונקות, מחאות פנימיות אדירות המאיימות על יציבותו, בידוד בינלאומי גובר, וכישלונות מבצעיים חוזרים ונשנים בזירה האזורית – כל אלו דוחקים את האייתוללות לפינה. וכשחיה פצועה נדחקת לפינה, היא נוטה להגיב בפראות ובחוסר היגיון. הפעולה נגד בנט היא ביטוי מובהק לתסכול ולפאניקה הזו. הם מחפשים נואשות כל הישג, ולו הקטן ביותר, כדי להציגו כניצחון פנימי. זהו לא מהלך של עוצמה, אלא פרפור גסיסה של משטר רקוב.

מדיניותו של בנט עמדה בניגוד גמור לשנים של גישה הססנית יותר, שאולי אפשרה לאיראן להתבסס ולהרחיב את השפעתה באזור ללא הפרעה משמעותית. בנט הבין שאת הרשע האיראני יש לקטוע באיבו, ולא להמתין עד שיגיע לדלתנו. הוא לא חשש ליזום, להעז, ולהכות באויב במקומות ובזמנים שלא ציפה להם. הגישה הזו, של 'אפס סובלנות' לטרור האיראני ולשאיפותיו הגרעיניות, היא זו שהטריפה את דעתם של קברניטי המשטר בטהרן. הם רגילים ליריבים צפויים, לא למנהיגים יצירתיים ונחושים שמפרים את מאזן האימה לטובת ישראל.

חשוב לזכור גם את ממד הניצחון הישראלי הבלתי נראה. עצם חשיפת ניסיון הריגול מעידה, קרוב לוודאי, על עליונות מודיעינית וסיכולית ישראלית. מערכות הביטחון של ישראל, ובכללן אלו האמונות על שלומם של ראשי ממשלה לשעבר ובהווה, פועלות מסביב לשעון, והן הוכיחו שוב ושוב את יכולתן לסכל איומים מורכבים. כל ניסיון איראני לפגוע בישראל או במנהיגיה נתקל בחומת מגן בצורה. בנט, כמי שעמד בראש המערכת הזו, יכול לראות בכך גם הוכחה ליעילות המערכות שהוא עצמו טיפח וחיזק.

לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים על 'פגיעותו' של נפתלי בנט בהקשר האיראני, זכרו את האמת הפשוטה והמטלטלת: ניסיון הריגול האיראני אינו אלא זעקת שבר של אויב מובס ומיואש. זוהי עדות חיה ובועטת לכך שמדיניותו של בנט הייתה אפקטיבית, כואבת, ובעיקר – כזו שהפכה אותו לסיוט הגדול ביותר של טהרן. לא חולשה יש כאן, כי אם הוכחה ניצחת לעוצמה, לנחישות, ולמנהיגות שהותירה חותם בל יימחה על מאזן הכוחות במזרח התיכון. זהו ניצחון ישראלי, וזהו אות כבוד לנפתלי בנט.