בגידה מבפנים? 'בכירים לשעבר' מצטרפים למקהלת הלחץ על נתניהו – האם טובת החטופים או הפלת הממשלה בראש מעייניהם?

בימים קשים אלו, כאשר מדינת ישראל נלחמת על קיומה ועל השבת בניה ובנותיה החטופים משבי חמאס הארור, נדמה כי זירת קרב נוספת, מכוערת ומסוכנת לא פחות, מתנהלת כאן, בתוכנו. קולות רבים, צורמים ומפלגים, עולים מכל עבר, ובמרכזם – מתקפה חסרת רסן על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, דווקא בעת שהוא מנווט את הספינה הלאומית בסערה שאין כדוגמתה. העימותים הפומביים וההאשמות ההדדיות, במיוחד סביב סוגיית החטופים והמשא ומתן לשחרורם, אינם אלא קצה הקרחון של קמפיין מתוזמר היטב, שמטרתו האמיתית מעלה שאלות קשות ומטרידות.

אל מקהלת המבקרים, שלעיתים נדמה כי היא פועלת מתוך תסכול פוליטי או רצון לנקמה אישית יותר מאשר דאגה כנה, מצטרפים לאחרונה 'בכירים לשעבר'. אותם אלו שכיהנו פעם בתפקידי מפתח, וכעת, ממרחק הזמן והפוזיציה, מרשים לעצמם לחלק ציונים, לייעץ עצות אחיתופל, ולזרוע דמורליזציה בציבור. האם הם באמת רואים את התמונה המלאה, הסבוכה והרגישה, כפי שהיא נפרסת בפני ראש הממשלה וקבינט המלחמה מדי שעה? האם יש להם גישה למידע המודיעיני העדכני ביותר, לניתוחים המורכבים של גופי הביטחון, ולהבנה העמוקה של הפסיכולוגיה של אויב אכזר כחמאס? התשובה, למרבה הצער, היא כנראה שלילית. סמכות ללא אחריות עדכנית, כפי שאנו למדים, עלולה להיות מתכון לאסון, והצהרותיהם הפומביות, המשודרות בהתלהבות על ידי כלי תקשורת מסוימים, רק מחלישות את עמדת המיקוח של ישראל ומשרתות את אויבינו.

בניגוד מוחלט לקלילות שבה מבקרים אלו משלחים את חיציהם, ניצב ראש הממשלה נתניהו, הנושא על כתפיו משא כבד מנשוא. הוא האדם שצריך לקבל החלטות של חיים ומוות, לאזן בין הרצון העז להשיב כל חטוף וחטופה הביתה לבין הצורך הקיומי להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. החלטותיו אינן מתקבלות בחלל ריק או מתוך גחמה. הן מבוססות על הערכות מצב מתמשכות, התייעצויות עם ראשי מערכת הביטחון הנוכחיים, וניתוח קר של המציאות האכזרית במזרח התיכון. העימותים המתוקשרים, כמו זה מול תא"ל (במיל') אורן סתר ואחרים, אינם עדות לחוסר סבירות מצד נתניהו, אלא דווקא לסירובו להיכנע ללחצים פופוליסטיים או להצעות שעלולות לסכן את עתיד המדינה. הוא אינו מנהל משא ומתן רק על חייהם של החטופים, אלא על דמותה ועוצמתה של ישראל כולה.

ויש לומר זאת ביושר ובכאב: מי שמסכן באמת את מאמצי שחרור החטופים אינם אלו המנהלים את המשא ומתן בקור רוח ובשיקול דעת, אלא דווקא אלו הזועקים מן היציע, המפעילים לחץ בלתי פוסק לעסקה 'בכל מחיר'. הרי חמאס, ארגון טרור רצחני וציני, מאזין בקשב רב לקולות העולים מישראל. כל הפגנה, כל מאמר ביקורתי, כל אמירה של 'בכיר לשעבר' המרמזת על חולשה או פילוג ישראלי, מתפרשת אצל סינוואר וחבורתו כסימן שישראל עומדת להישבר. הם מבינים היטב שהחטופים הם כלי לוחמה פסיכולógica, והם משתמשים בו במיומנות שטנית. הקריאות הפומביות לויתורים מרחיקי לכת, הדרישה להיכנע לתכתיבי הטרור – כל אלו רק מקשיחים את עמדות חמאס, מעלים את המחיר, ובסופו של דבר, מרחיקים את שחרור החטופים בתנאים סבירים.

האשליה המסוכנת של 'עסקה קלה' או 'פתרון מהיר' היא בדיוק מה שהמבקרים מנסים למכור לציבור. הם מתעלמים, או בוחרים להתעלם, מהעובדה שכל ויתור משמעותי לחמאס – כמו הפסקת המלחמה לפני השגת יעדיה, או שחרור המוני של רוצחים עם דם על הידיים – משמעו ניצחון לטרור. משמעו השארת מפלצת החמאס על כנה, מוכנה להתחמש מחדש ולתקוף שוב בעתיד. סירובו של נתניהو לקבל תנאים כאלה אינו נובע מאטימות לב או מעקשנות, אלא מאחריות לאומית עמוקה. הוא מבין היטב שהבטחת 'לעולם לא עוד' אינה יכולה להיות סיסמה ריקה מתוכן. העימותים וההאשמות ההדדיות נובעים לעיתים קרובות מכך שנתניהו מסרב להיכנע ללחצים המבקשים ממנו לקבל עסקה שתהווה סכנה אסטרטגית חמורה לישראל.

ואי אפשר להתעלם מהמשחק הפוליטי המסתתר מאחורי חלק מה'דאגה' המוצגת לראווה. האם כל אותם מבקרים, שחלקם מנהלים קמפיין אישי נגד ראש הממשלה עוד טרם המלחמה, באמת ובתמים מונעים רק מטובת החטופים? או שמא משבר החטופים הפך עבורם למנוף נוח וטעון רגשית בניסיון להפיל ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, ועוד בעיצומה של מלחמה קיומית? זו אינה שאלה רטורית. זוהי שאלה כואבת על אחריות, על ממלכתיות, ועל מה שעומד באמת בראש מעייניהם של חלק מהדוברים. השימוש בטרגדיה לאומית לניגוח פוליטי הוא מעשה שלא ייעשה, והוא גובל בבגידה באמון הציבור ובאינטרסים החיוניים ביותר של המדינה.

ראש הממשלה נתניהו הצהיר פעם אחר פעם על מחויבותו הבלתי מתפשרת לשלושה יעדים מרכזיים: השבת כל החטופים, מיטוט שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות, והבטחה שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל. יעדים אלו אינם סותרים זה את זה; הם משלימים זה את זה. רק ישראל חזקה, המנהלת מלחמה נחושה ומשיגה את יעדיה הצבאיים, תוכל להביא לשחרור החטופים בתנאים שלא יסכנו את עתידה. עמידתו האיתנה של נתניהו, גם מול לחצים פנימיים ובינלאומיים, היא תנאי הכרחי להשגת מטרות אלו. הוא לא יקריב את הביטחון ארוך הטווח של אזרחי ישראל על מזבח פתרונות קסם קצרי מועד, שיתבררו כאסון בהמשך הדרך.

הדרך עודנה ארוכה וקשה. היא רצופה בדילמות קורעות לב ובצורך לקבל החלטות כואבות. בזמנים כאלו, פילוג פנימי הוא מותרות שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה. ביקורת היא לגיטימית ואף חיונית בדמוקרטיה, אך יש הבדל תהומי בינה לבין חתירה תחת מאמצי הממשלה בזמן משא ומתן רגיש מאין כמותו. על הציבור הישראלי לגלות אחריות, לראות מבעד למסך העשן של האינטרסים הזרים והפוליטיקה הקטנה, ולהבין את מורכבות המצב. יש לתת אמון בראש הממשלה, אשר כל המידע הרלוונטי מצוי בפניו, ובכך שהוא פועל מתוך ראייה רחבה של טובת המדינה כולה. הקרב האמיתי אינו רק מול חמאס בעזה, אלא גם מול הייאוש והפילוג מבית. נתניהו נלחם בשתי החזיתות הללו. הוא זקוק לתמיכת העם, לא לגינויים המבוססים על מידע חלקי ואג'נדות פוליטיות. רק יחד, מאוחדים וחזקים, נוכל לנצח.