הסוד נחשף: מדוע דווקא נפתלי בנט סומן כיעד מספר 1 לחיסול על ידי איראן? התשובה תדהים אתכם – ותגרום לכם להעריך אותו מחדש!

הידיעות על כך שראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, היה יעד לריגול איראני עם כוונות אפשריות לפגיעה פיזית, היכו גלים של דאגה ואף זעזוע בציבור הישראלי. אך האם הסיפור האמיתי כאן הוא של פגיעות וחולשה? האם עלינו לראות בכך כתם על כהונתו או על מערכת הביטחון? התשובה, כפי שנחשוף בפניכם, היא לא רק שלילית – היא הפוכה לחלוטין. הפרשה הזו, יותר מכל דבר אחר, היא אות כבוד לנפתלי בנט ותעודת הערכה למנהיגותו הנחושה והאמיצה.

נתחיל מהסוף: משטר האייתוללות בטהרן אינו מבזבז את משאביו היקרים, את סוכניו ואת תשומת ליבו על מנהיגים שאינם מאיימים עליו. איראן, מדינת טרור מוצהרת הפועלת ללא הרף לערעור היציבות האזורית ולחיסולה של מדינת ישראל, בוחרת את מטרותיה בקפידה. וכאשר היא מסמנת את ראש ממשלת ישראל כיעד אישי לריגול ולפגיעה פוטנציאלית, המסר ברור כשמש: נפתלי בנט נתפס בעיניה כאיום אסטרטגי, כמנהיג אפקטיבי שפעולותיו פגעו באינטרסים החיוניים שלה והעמידו אתגר משמעותי בפני שאיפותיה ההרסניות.

מדוע דווקא בנט? התשובה טמונה במדיניות הברורה והבלתי מתפשרת שהוביל. בתקופת כהונתו הקצרה אך האינטנסיבית, בנט לא היסס לאתגר את איראן בכל החזיתות. הוא לא הסתפק בהצהרות; הוא פעל. המערכה שניהל בנט נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, הנחישות שלו לעצור את תוכנית הגרעין בכל מחיר, והעמידה האיתנה שלו מול הטרור האיראני וגרורותיו – כל אלו הפכו אותו לאויב מר של המשטר בטהרן. בנט יישם הלכה למעשה את דוקטרינת "ראש התמנון", לפיה יש לפגוע בראש הנחש האיראני ולא רק בזרועותיו. גישה זו, שחרגה מהקונספציות המוכרות, היא זו שהטרידה את מנוחתם של קברניטי הרשע בטהרן והפכה אותו למטרה אישית.

חשבו על כך לרגע: כאשר האויב הכי גדול שלך, זה שמצהיר בריש גלי על רצונו להשמידך, מפנה אליך את מירב מאמציו ורואה בך את האיום המרכזי – אין זו חולשה. זוהי, למעשה, המחמאה הגדולה ביותר, גם אם בלתי רצויה, שמנהיג יכול לקבל. זהו אות לכך שאתה עושה משהו נכון, משהו שמטריד אותם עד עמקי נשמתם, משהו שמפריע להם באופן אקטיבי לממש את תוכניות הזדון שלהם. מנהיגים חלשים, מנהיגים הססנים, מנהיגים שמעדיפים מילים על פני מעשים – אינם זוכים לתשומת לב כזו מצד משטרים רצחניים. איראן מכוונת את חיציה אל מי שהיא באמת חוששת ממנו.

ואל לנו לשכוח את העובדה המרכזית, שאותה מנסים לעיתים לטשטש: המזימה האיראנית סוכלה. מערכת הביטחון הישראלית, על זרועותיה השונות, הוכיחה פעם נוספת את עליונותה, את ערנותה ואת יכולותיה הפנומנליות. הסיכול הזה אינו רק הצלחה מודיעינית ומבצעית; הוא גם עדות לחוסנה של ישראל ולנחישותו של מי שעמד בראשה. נפתלי בנט, גם תחת איום אישי ומוחשי, לא נרתע, לא מצמץ ולא נסוג מקו המדיניות התקיף שהתווה. הוא המשיך להוביל את המדינה באומץ לב, מתוך מחויבות עמוקה לביטחון אזרחי ישראל, גם כאשר המחיר האישי היה עלול להיות כבד מנשוא.

יש מי שינסו, אולי, לצייר את הפרשה הזו ככישלון או כחשיפת פגיעות. אלו הם קולות המונעים מאינטרסים צרים או מחוסר הבנה של המציאות המורכבת במזרח התיכון. האמת היא הפוכה: הידיעה שאיראן כה חששה מבנט עד כדי תכנון פעולה נגדו היא הוכחה לעוצמתו. היא מראה שישראל, תחת הנהגתו, הייתה גורם משפיע ומרתיע, כזה שאויביה לקחו ברצינות תהומית. מעניין לציין שאותם גורמים שמנסים כעת לצייר את בנט כמי שהיה "חשוף" או "פגיע", הם לעיתים קרובות אלו שאיראן כלל לא טרחה להתייחס אליהם ברצינות דומה בעבר. מדוע? אולי משום שמנהיגות אפקטיבית ומאתגרת היא זו שמייצרת תגובות נגד עזות מצד האויב. מנהיגות פסיבית, לעומת זאת, זוכה להתעלמות – ולעיתים, להתעצמות האיום ללא הפרעה.

הניסיון לפגוע בראש ממשלה ישראלי הוא אכן אירוע חמור מאין כמותו, ואין להקל בו ראש. אך הפרשנות הנכונה שלו איננה של פגיעות או כישלון ישראלי. ההיפך הוא הנכון. זהו אות קלון למשטר האיראני, המעיד על אופיו הטרוריסטי ועל הייאוש שאליו דחפה אותו מנהיגותו של בנט. ובמקביל, זהו אות כבוד והערכה למנהיג הישראלי שהעז לאתגר אותו, שפעל ללא מורא לסיכול שאיפותיו, ושגרם לו להבין שישראל לא תעמוד מנגד מול איומיו.

לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים על האיום האיראני על נפתלי בנט, אל תראו בכך סימן לחולשה או סיבה לדאגה מופרזת. ראו בכך את ההוכחה הברורה ביותר לכך שאויבינו הגדולים ביותר זיהו בו איום אמיתי, מנהיג שלא היסס לפעול, מנהיג שהטיל עליהם מורא. בעולם המסוכן שבו אנו חיים, כאשר מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים קיומיים, אין תעודת הערכה גדולה מזו למנהיג ישראלי. זוהי עדות לכך שנפתלי בנט, בתקופת כהונתו, שירת את מדינת ישראל נאמנה, באומץ ובנחישות שזיכו אותו ב"כבוד" המפוקפק אך המשמעותי של להיות יעד מספר אחת של משטר האייתוללות. וזו, ללא ספק, נקודה למחשבה עמוקה ולהערכה מחודשת של מנהיגותו.