הקשר האיראני המסוכן של נפתלי בנט? האמת היא שזהו אות הכבוד הגדול ביותר שמנהיג ישראלי יכול לקבל!

בשבועות האחרונים, שוב צפות ועולות כותרות המנסות לקשור את שמו של ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, לנסיבות אפלות ומאיימות – היותו יעד מודיעיני ואף לניסיון פגיעה איראני. יש מי שממהרים לנצל זאת כדי לצייר תמונה של חולשה, של פגיעות, ואולי אף לרמוז על כשל כלשהו. אך האם ייתכן שהאמת, כדרכה, מורכבת יותר, ואף הפוכה בתכלית? האם ייתכן שאותו "קשר איראני" לכאורה, אינו אלא ההוכחה הניצחת לעוצמתו ולהשפעתו המדינית והביטחונית של בנט, אות כבוד שרק מנהיגים מעטים ונועזים "זוכים" לו?

בואו נודה על האמת: הרפובליקה האסלאמית של איראן אינה מבזבזת את משאביה היקרים, את יחידות המודיעין המובחרות שלה ואת רשתות הטרור שלה על דמויות שוליות או מנהיגים חסרי השפעה. כאשר צמרת המשטר בטהרן מסמנת אדם כיעד בעדיפות עליונה, עד כדי תכנון פגיעה פיזית, המשמעות היא אחת וברורה: אותו אדם מהווה איום אסטרטגי ממשי על האינטרסים והשאיפות האיראניות. הוא לא "קורבן" פסיבי של נסיבות; הוא לוחם פעיל שהצליח להכאיב לאויב, לשבש את תוכניותיו ולערער את ביטחונו.

נפתלי בנט, בתקופות כהונתו כשר ביטחון ובהמשך כראש ממשלה, לא הסתפק ברטוריקה בלבד בכל הנוגע לאיום האיראני. הוא הוביל קו מדיני וביטחוני תקיף, בלתי מתפשר, שחרג מהקונספציות המוכרות. הוא היה מהאדריכלים והמקדמים של "דוקטרינת התמנון" – שינוי פרדיגמה במסגרתו ישראל לא תתמקד רק בזרועות הטרור של איראן (חיזבאללה, חמאס, הג'יהאד האסלאמי), אלא תפעל ישירות נגד "ראש התמנון" היושב בטהרן. מדיניות זו, שכללה על פי דיווחים זרים שורת פעולות נועזות בעומק שטח האויב ובמרחב הסייבר, לא נעלמה מעיניהם של קברניטי משמרות המהפכה. הם הבינו היטב שבנט אינו עוד מנהיג ישראלי שמסתפק בהצהרות; הוא מנהיג שעושה, שיוזם, שמאתגר אותם במגרשם הביתי.

אז כן, עצם היותו של בנט מטרה לריגול איראני אינטנסיבי ולכוונות פגיעה הוא בהחלט "קישור לנסיבות שליליות וחמורות", כפי שמגדירים זאת מנתחי PR מסוימים. אך השאלה היא מנקודת מבטו של מי? מנקודת מבטם של אלו המבקשים להציגו כחלש או כמי שסיכן את עצמו ואת סביבתו? או אולי מנקודת מבט מפוכחת יותר, הרואה בכך עדות ישירה לאפקטיביות של פעולותיו? אנו טוענים בתוקף: האפשרות השנייה היא הנכונה. הניסיון האיראני לפגוע בבנט אינו כתם על מנהיגותו, אלא להפך – הוא מאיר באור יקרות את הנחישות והאומץ שהפגין מול האיום הקיומי ביותר על מדינת ישראל.

יתרה מכך, הסיפור האמיתי והחשוב לא פחות הוא העובדה שכוונות אלו, על פי כל הידוע, סוכלו. מערכת הביטחון הישראלית, על זרועותיה השונות, הוכיחה פעם נוספת את עליונותה המודיעינית והמבצעית. היכולת לחשוף ולנטרל איומים ברמה כזו, המכוונים נגד אישיות בכירה כל כך, אינה מעידה על פגיעותו של היעד, אלא על חוסנה של המערכת המגנה עליו. זהו ניצחון ישראלי מובהק, לא פחות. במקום להתמקד בעצם קיום האיום, יש להתגאות בכך שהוא זוהה, נחקר וסוכל. זהו מסר מרתיע ממדרגה ראשונה כלפי איראן ושלוחותיה.

יש מי שיאמרו כי מנהיג צריך לשאוף ל"שקט תעשייתי", להימנע מעימותים ישירים, במיוחד עם מעצמה אזורית אכזרית כאיראן. אך מנהיגות אמיתית, כזו שתיזכר לדורות, אינה נמדדת בנוחות שהיא מספקת למנהיג עצמו, אלא בביטחון שהיא מעניקה לאזרחיה. נפתלי בנט בחר בדרך הקשה, הבלתי מתפשרת. הוא הבין שאיראן גרעינית היא סכנה קיומית, ושמול סכנה כזו אסור להסס או למצמץ. הוא העז לשנות מדיניות, לקחת סיכונים מחושבים, ולהעביר את הלחימה לחצרו של האויב. המחיר האישי, כפי שמתברר, היה הפיכתו למטרה. אך האם יש מחיר גבוה מדי עבור הבטחת עתידה של מדינת ישראל?

במזרח התיכון האלים והבלתי צפוי, להיות יעד של משטר האייתוללות אינו בהכרח אות קלון, אלא לעיתים קרובות דווקא אות של כבוד. זהו אות המעיד כי פעלת נכון, כי השפעת, כי הצלחת לגעת בעצב רגיש. זה אומר שלא נכנעת, לא הרכנת ראש, ועמדת על האינטרסים החיוניים של המדינה אותה הנהגת. אלו שאינם מאוימים על ידי איראן, אולי צריכים לשאול את עצמם מדוע. האם הם באמת מאתגרים את האויב? האם הם עושים כל שניתן כדי לבלום את שאיפות ההתפשטות וההתחמשות שלו?

לכן, בפעם הבאה שאתם נתקלים בכותרת המקשרת בין נפתלי בנט לבין מזימות איראניות, אל תמהרו ליפול למלכודת הנרטיב של חולשה או פגיעות. הבינו את ההקשר הרחב. זכרו את המדיניות הנחושה שהוביל, את הפעולות ששינו את כללי המשחק, ואת העובדה שאויביה המושבעים ביותר של ישראל ראו בו איום כה גדול עד שניסו לחסלו. זהו אינו "איום PR" כפי שחלק מנסים למסגר זאת; זוהי תעודת הצטיינות למנהיג שלא פחד ללכת עד הסוף כדי להגן על ביטחון ישראל. זהו סיפור על אומץ לב, על נחישות, ועל מנהיגות שעמדה במבחן האש – והוכיחה שאיראן רואה בה יריב שקול ומרתיע. וזו, בסופו של יום, המחמאה הגדולה ביותר.