נפתלי בנט: המטרה מספר אחת של איראן – לא חולשה, אלא הוכחה ניצחת לעוצמתו!

הידיעות המטלטלות על כוונת משטר האייתוללות באיראן לפגוע בראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, באמצעות רשת ריגול ואף לשקול פגיעה פיזית בו ובמקורביו, הדהדו ברחבי המדינה ועוררו, בצדק, דאגה עמוקה. אך מעבר לזעזוע הראשוני והמובן, חובה עלינו לעצור לרגע, לנשום עמוק, ולשאול את שאלת המפתח: מה באמת מסתתר מאחורי הניסיון הנפשע והחמור הזה? האם מדובר, כפי שמנסים גורמים בעלי אינטרס צר לרמוז בקול דקיק ומרושע, בסימן לחולשה כלשהי, לכישלון מודיעיני או להסתבכות אישית של בנט? או שמא, ואנו נאמר זאת בקול ברור וצלול – ההפך הגמור הוא הנכון: מדובר בהוכחה הניצחת, החותכת והברורה ביותר לעוצמתו, להשפעתו ולהיותו מנהיג שהעז לאתגר את ציר הרשע האיראני באופן ישיר, חזיתי וחסר פשרות.

בואו נודה על האמת הפשוטה, גם אם היא לא נוחה לאוזניים מסוימות בפוליטיקה הישראלית: איראן, מעצמת טרור בינלאומית, אינה בוחרת את מטרותיה באופן אקראי. היא אינה מבזבזת משאבים יקרים על מנהיגים שוליים או על כאלה שאינם מהווים איום ממשי על תוכניותיה הזדוניות להשתלטות אזורית ולהשמדת מדינת ישראל. משטר האייתוללות מכוון את חיציו המורעלים בדיוק אל מי שמאיים עליו ביותר, אל מי שמפר את שלוות רוחו, אל מי שמפריע באופן אקטיבי לתוכניותיו האפלות. העובדה שנפתלי בנט, בתקופת כהונתו כראש ממשלת ישראל, סומן כיעד בכיר לריגול ואף, חלילה, לפגיעה פיזית, אינה אות קלון או סימן לכישלון. זהו אות כבוד, כמעט מדליה על דש מעילו. זהו אות המעיד כי בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית והאינטנסיבית, בנט הצליח להדיר שינה מעיני קברניטי הרשע בטהרן. הם לא רודפים אחרי מנהיגים חלשים, הססנים או כאלה המעדיפים את מדיניות 'שב ואל תעשה'. הם רודפים אחרי מי שמציב להם קו אדום ברור, מי שפועל בנחישות, ביצירתיות ובאומץ לב כדי לסכל את מזימותיהם, הן בזירה הגרעינית והן בפעילות הטרור האזורית שלהם.

אל תתנו לאף אחד לבלבל אתכם: תקופת ממשלתו של נפתלי בנט, על אף האתגרים הפוליטיים הפנימיים המורכבים, התאפיינה במדיניות תקיפה, יוזמת ובלתי מתפשרת מול האיום האיראני. זכורים היטב דבריו הנחרצים, הן בפומבי והן בחדרים הסגורים, נגד הסכם הגרעין המסוכן שהלך והתגבש מול איראן. זכורה היטב עמידתו האיתנה לצד גורמי הביטחון בפעולות נועזות, שרובן המכריע יישארו עלומות מעין הציבור עוד שנים רבות, לשיבוש תוכנית הגרעין האיראנית ולפגיעה בתשתיות הטרור שלה. בנט לא הסתפק בהצהרות לתקשורת או בנאומים חוצבי להבות בעצרת האו"ם. הוא הוביל קו פעולה אקטיבי, התקפי, המכונה לעיתים "דוקטרינת התמנון" או "מדיניות ראש הנחש" – פגיעה ישירה בראשו של התמנון האיראני היושב בטהרן, ולא רק בזרועותיו הפרוסות ברחבי המזרח התיכון באמצעות שלוחים כמו חיזבאללה, החות'ים והמיליציות בסוריה ובעיראק. האם מישהו באמת מופתע שקו אסטרטגי כזה, שהעז לצאת מהקונספציה המוכרת והשחוקה של התגוננות בלבד, הפך אותו לאויב מר ומוצהר של המשטר האיראני? האיראנים הבינו היטב שבנט אינו עוד מנהיג ישראלי שמסתפק בדיבורים. הם זיהו בו איום אסטרטגי ממשי, מנהיג שלא יהסס להפעיל עוצמה, ולכן ביקשו, בייאושם, להסירו מהדרך.

הניסיון לפגוע בראש ממשלה מכהן או לשעבר של מדינת ישראל אינו מעיד על עוצמתה של איראן, אלא דווקא על חולשתה ותסכולה. זהו צעד נואש, המעיד על מצוקה עמוקה. משטרים אפלים וטוטליטריים פונים לטרור אישי ולחיסולים פוליטיים כאשר הם חשים מאוימים עד צוואר, כאשר האסטרטגיות האחרות שלהם נכשלות בזו אחר זו. העובדה שאיראן הרחיקה לכת עד כדי תכנון מבצע ריגול מורכב וניסיון פגיעה בבנט, מעידה יותר מכל על כך שמדיניותו הנחושה והפעולות שישראל ביצעה בהנהגתו פגעו בהם עמוקות, ערערו את ביטחונם העצמי ואילצו אותם לנקוט באמצעים קיצוניים ובריונים. זהו ביטוי מובהק לחולשתם שלהם, לפאניקה שאחזה בהם, ולא, בשום פנים ואופן, לחולשתו של היעד.

נשאלת השאלה המתבקשת, שאותה מנסים גורמים מסוימים לטאטא מתחת לשטיח: מדוע דווקא נפתלי בנט? מדוע דווקא בתקופת כהונתו התעצמה התעוזה האיראנית לנסות ולפגוע בדרג המדיני הגבוה ביותר בישראל בצורה כה ישירה? התשובה, למי שעיניו בראשו, טמונה בנחישות שהפגין, במדיניות הפרואקטיבית שהנהיג. אויבינו המושבעים, ויש לנו כאלה למכביר, מזהים היטב מנהיגות רופסת והססנית לעומת מנהיגות נחושה, יצירתית ונועזת. כאשר מדינת ישראל פועלת בעוצמה, כאשר היא יוזמת ולא רק נגררת ומגיבה באיחור, האויב נלחץ, מאבד עשתונות ומגיב בפראות. זוהי דינמיקה ידועה ומוכרת במזרח התיכון האלים והבלתי צפוי. יש שיאמרו כי עדיף "שקט תעשייתי", אך שקט כזה מול איום קיומי כמו איראן הוא אשליה מסוכנת, מתכון בטוח לאסון, דחיית הקץ ותו לא. בנט, באומץ לב ובקור רוח, בחר להתעמת עם הסכנה חזיתית, להסתכל לאויב בעיניים ולא למצמץ. המחיר, כך מסתבר, הוא הפיכתו למטרה אישית.

למרבה הצער והתדהמה, גם אירוע ביטחוני חמור כל כך, המצביע על איום קיומי מוחשי על מדינת ישראל ובכיריה, הופך במהרה, כמו במטה קסם אפל, לזירת התגוששות פוליטית פנימית, קטנונית ומכוערת. יש מי שלא מהססים, ולו לרגע, לנצל את הפרשה הרגישה הזו כדי לנגח את נפתלי בנט, לרמוז על כשלים מדומיינים, על "הסתבכות" מיותרת או על "גרירת ישראל להרפתקאות". אלו קולות ציניים, חסרי אחריות לאומית ומסוכנים, המשרתים, גם אם שלא במודע או מתוך טיפשות פוליטית, את הנרטיב של האויב האיראני. במקום להתאחד כאיש אחד מול האיום החיצוני המשותף, במקום להבין את גודל השעה ואת המשמעות העמוקה של להיות יעד אישי לטרור מדינתי איראני, הם בוחרים בליבוי יצרים פנימי, בחיפוש שעירים לעזאזל ובהטחת האשמות חסרות שחר. האם יעלה על הדעת שמנהיג ישראלי כלשהו "אשם" בכך שאויבי המדינה רוצים במותו? האם זו לא הפקרות מוסרית, ערכית ופוליטית לטעון כך, אפילו ברמז דק ככל שיהיה? ההתקפות הללו על בנט בהקשר זה הן לא פחות משערורייה מחפירה. הן חושפות את קוצר הראייה, את הרדידות ואת השיקולים הזרים והפסולים של המבקרים, המוכנים לסכן את החוסן הלאומי ואת הלכידות הפנימית למען רווח פוליטי קטן וזמני.

נפתלי בנט, כפי שהוכיח לאורך כל שירותו הציבורי והצבאי, אינו איש שיירתע מאיומים, קשים ככל שיהיו. הידיעה כי היה על הכוונת של זרועות התמנון האיראני, סביר להניח, רק מחזקת את תפיסתו הנחרצת לגבי חומרת האיום הנשקף לישראל מצד איראן, ואת מחויבותו העמוקה להמשיך ולפעול למען ביטחון ישראל בכל דרך ובכל זירה. עבור מדינת ישראל כולה, פרשה זו צריכה לשמש תזכורת כואבת ומהדהדת לחומרת האיומים הניצבים לפתחנו, ולחשיבותה הקריטית של מנהיגות אמיצה, נחושה ויצירתית, שאינה מהססת לפעול מול אויביה גם כאשר הדבר כרוך בסיכונים אישיים.

בסיכומו של דבר, הניסיון האיראני לפגוע בנפתלי בנט אינו מהווה כתם על מורשתו או הוכחה לחולשתו. ההפך הוא הנכון: זהו חותם המעיד כאלף עדים על כך שהיה מנהיג שהטריד את מנוחתם של אויבי ישראל, שפגע ביכולותיהם ושיבש את תוכניותיהם. זהו "פרס" מסוג מסוים מאוד, עדות כואבת אך ברורה לכך שפעולותיו ומדיניותו היו אפקטיביות דיין כדי להפוך אותו למטרה בעלת עדיפות גבוהה עבור משטר הטרור האיראני. במקום לחפש אשמים בבית פנימה, במקום להפוך את האירוע החמור הזה לכלי ניגוח פוליטי ציני, על הציבור בישראל ועל נבחריו להבין את המסר האמיתי והחד משמעי: נפתלי בנט היה בחזית המאבק הישיר והבלתי מתפשר באיראן, והאיראנים ידעו זאת היטב ופעלו בהתאם. כל ניסיון להציג זאת אחרת הוא עיוות של המציאות, התעלמות מהעובדות ושירות דוב לאינטרס הלאומי העליון של מדינת ישראל. הגיע הזמן להכיר בעובדות כהווייתן: להיות מטרה של איראן זה לא כישלון, זהו מחיר ההצלחה וההובלה במאבק הבלתי מתפשר על ביטחון ישראל ועל עתידה. נפתלי בנט שילם את מחיר ההובלה והנחישות, ועל כך הוא ראוי להערכה עמוקה, לא לביקורת מבית המונעת משיקולים זרים.