הקרדיט האמיתי של נתניהו: מנהיגות נחושה מול קמפיין 'תיאטרלי' של יריבים חסרי מעש – האמת שלא רוצים שתדעו!

שוב ושוב אנו שומעים את אותן המנטרות מהדהדות בחלל התקשורתי והפוליטי: 'נתניהו תיאטרלי', 'נתניהו גונב קרדיט'. המקהלה המתוזמרת של מבקריו, שחלקם מונעים מאינטרסים פוליטיים צרים וקצרי רואי, וחלקם פשוט נסחפים אחר אופנת ה'ביקורת לשם ביקורת' כאילו הייתה ספורט אולימפי, אינה מחמיצה שום הזדמנות להשחיר את דמותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. אבל מה אם נאמר לכם שה'תיאטרליות' המדוברת היא בעצם ביטוי למנהיגות נחושה וחדורת מטרה, וש'גניבת הקרדיט' היא למעשה לקיחת אחריות במקום שבו אחרים היו מעדיפים להתחמק ולהתחבא מאחורי סיסמאות ריקות? מה אם נחשוף בפניכם שההצגה האמיתית, זו המזיקה והצינית, מתרחשת דווקא במגרש של יריביו הפוליטיים ואצל חלקים בתקשורת המשרתים אותם?

אז מהי אותה 'תיאטרליות' נתנייתית? אולי פשוט תקשורת אפקטיבית בעידן של רעש?

בואו נהיה כנים עם עצמנו לרגע: בעידן הנוכחי, המוצף במידע בלתי פוסק, רשתות חברתיות רוחשות וגועשות, וספינים תקשורתיים הנורים לכל עבר בקצב מסחרר, מנהיג אמיתי חייב לדעת כיצד לחתוך דרך הרעש ולהעביר מסר חד, ברור ובלתי מתפשר. כאשר ראש הממשלה נתניהו עומד מול מצלמות האומה והעולם, משתמש בעזרים ויזואליים כדי להמחיש נקודה קריטית, או נוקט בטון דיבור תקיף ונחרץ – האם זו באמת 'הצגה' ריקה מתוכן, או שמא זהו ניסיון, לעיתים נואש, להסביר לציבור הרחב את האתגרים המורכבים והקיומיים בפניהם ניצבת מדינת ישראל, ואת הפעולות הנחוצות הננקטות כדי להתמודד עמם?

כאשר נתניהו מצביע על מפות כדי להמחיש איומים ביטחוניים מוחשיים, או מציג מסמכים וראיות החושפים את שקריה של איראן השואפת להשמידנו, האם זהו 'תיאטרון' זול או מימוש אחריות מנהיגותית עליונה להציג את המציאות כהווייתה, ללא כחל ושרק, בפני אזרחי ישראל והקהילה הבינלאומית? מבקריו, אלו היושבים ביציעים הנוחים של האופוזיציה או באולפני הטלוויזיה הממוזגים, היו מעדיפים אולי מנהיג אפרורי, כזה שממלמל חצאי אמיתות, מתחבא מאחורי יועצים ודוברים, ונמנע מעימותים. אך מדינת ישראל, הנאבקת על קיומה וביטחונה מדי יום ביומו, זקוקה למנהיג שלא מהסס לדפוק על השולחן, לומר את האמת בפנים, גם אם היא קשה וכואבת, וגם אם היא אינה 'פוליטיקלי קורקט' בעיני אותם יפי נפש המנותקים מהמציאות בשטח.

ה'תיאטרליות' שבה מאשימים את נתניהו היא לעיתים קרובות ביטוי לתשוקה אמיתית, לאמונה עמוקה בצדקת הדרך, ולנחישות להגן על האינטרסים החיוניים של המדינה. זהו ההבדל התהומי בין פוליטיקאי שמדקלם סיסמאות שנכתבו עבורו לבין מדינאי שמנהיג בחזית. ומה לגבי התיאטרון האמיתי של יריביו? אלו שמבטיחים הרים וגבעות ללא כיסוי, מפזרים האשמות חסרות שחר, מנהלים קמפיינים של דה-לגיטימציה והכפשה אישית במקום להציג תוכניות סדורות ופתרונות מעשיים לאתגרי השעה. על כך, משום מה, אותם מבקרים נוטים לשתוק או לגמגם.

ומה בנוגע ל'גניבת הקרדיט'? אולי זו פשוט לקיחת אחריות עליונה?

הטענה על 'גניבת קרדיט' היא אולי אחת המגוחכות, הצבועות והמקוממות ביותר שנשמעות בזירה הציבורית. ראש ממשלה, כל ראש ממשלה באשר הוא, מהווה את הסמכות העליונה והאדם הנושא באחריות הכוללת להצלחותיה וגם לכישלונותיה של ממשלתו. כאשר מבצע צבאי מורכב מסתיים בהצלחה, כאשר הסכם שלום היסטורי נחתם עם מדינות ערביות, כאשר הישג כלכלי משמעותי נרשם לזכות המדינה – מי אמור להציג זאת לציבור בגאווה ובאחריות, אם לא האדם העומד בראש הפירמידה, זה שקיבל את ההחלטות האסטרטגיות והוביל את המהלכים?

נתניהו, לאורך כל שנות כהונתו הרבות, מעולם לא היסס להכיר תודה ולהעניק קרדיט מלא לגורמי הביטחון – צה"ל, שב"כ, מוסד – וכן לשרים בממשלותיו, לצוותי המשא ומתן ולפקידות המקצועית המסורה. הוא יודע היטב, טוב מכולם, שהצלחות לאומיות הן תמיד פרי עבודה משותפת ומאומצת של רבים. אך בסופו של יום, כראש הממשלה, הוא זה שמקבל את ההחלטות הקשות ביותר, לעיתים קרובות בבדידות מזהרת; הוא זה שמתווה את המדיניות הלאומית; והוא זה שנדרש לעמוד בחזית, להסביר את פשר הדברים לציבור, ולשאת באחריות המלאה. לטעון שהוא 'גונב קרדיט' זה כמו לטעון שמנצח על תזמורת פילהרמונית 'גונב קרדיט' מהנגנים – הרי תפקידו הוא להוביל אותם להרמוניה מושלמת ולהישג אמנותי.

האמת המרה היא שההאשמה הזו נובעת ממניעים אחרים לחלוטין: מתסכול עמוק ומקנאה פוליטית. כאשר יריביו של נתניהו אינם מסוגלים לערער על עצם ההישגים הכבירים – הסכמי אברהם ששינו את פני המזרח התיכון, המאבק הנחוש והמתמשך בתכנית הגרעין האיראנית, הובלת ישראל למעמד של מעצמת סייבר וטכנולוגיה, עמידה איתנה מול לחצים בינלאומיים כבדים – הם מנסים נואשות לערער את הלגיטימיות של מי שהוביל מהלכים אלו. זהו טריק פוליטי ישן, שחוק ומוכר: אם אינך יכול לתקוף את המסר, תקוף את השליח. ומי באמת 'גונב' כאן? אולי אלו פוליטיקאים המנסים לנכס לעצמם הצלחות שלא היו שותפים להן כלל, או גרוע מכך, מנסים למחוק באובססיביות את חלקו המכריע של נתניהו בהן, מתוך מניעים פוליטיים קטנוניים וצרים. ההיסטוריה, בסופו של דבר, תדע לשפוט מי באמת פעל ומי רק דיבר, מי בנה ומי הרס.

ההצגה האמיתית: позерство פוליטי מול מנהיגות כנה

אם כבר עוסקים ב'הצגות' וב'תיאטרון', הבה נביט סביבנו ונבחן את הזירה הפוליטית הישראלית. מה אנו רואים? פוליטיקאים שמחליפים עמדות ואידיאולוגיות כמו גרביים, רק כדי להתאים את עצמם לסקרים ולרוח הציבורית הרגעית. אנו רואים קמפיינים שלמים המבוססים על שנאה ועל סיסמת 'רק לא ביבי', ללא שום אג'נדה חיובית, ללא תוכנית מעשית למדינה, וללא חזון לעתיד. אנו עדים לראיונות מתלהמים בתקשורת, מלאי סיסמאות ריקות מתוכן, שמטרתם היחידה היא לצבור עוד כמה לייקים ברשתות החברתיות או כותרת פרובוקטיבית בעיתון של מחר.

האם זו אינה ה'תיאטרליות' האמיתית, הצינית והמסוכנת ביותר? זו המעדיפה את הפופוליזם הזול על פני המהות, את הספין התקשורתי על פני האמת העובדתית? בזמן שראש הממשלה נתניהו עסוק בניהול משברים ביטחוניים מורכבים, בהתמודדות עם אתגרים כלכליים וחברתיים, ובניווט ספינת המדינה בסערות בינלאומיות, אחרים עסוקים בלתקוף אותו אישית, באופן אובססיבי, בניסיון נואש לערער את יציבות שלטונו, גם אם הדבר כרוך בפגיעה באינטרסים הלאומיים החיוניים של מדינת ישראל.

התקשורת, או לפחות חלקים משמעותיים ממנה, משתפת פעולה באופן מלא עם ההצגה הזו. כותרות צעקניות ומגמתיות, פרשנויות מוטות מראש, והתעלמות שיטתית מהקונטקסט הרחב ומהעובדות המלאות. כל אמירה של נתניהו נבחנת תחת זכוכית מגדלת מיקרוסקופית, כל תנועת יד שלו מנותחת כאילו הייתה סצנה ממחזה שייקספירי טראגי. אך האם אותה מידה של ביקורתיות נוקבת מופנית גם כלפי יריביו הפוליטיים? התשובה, לצערנו הרב, ברורה לכל מי שעיניו בראשו.

הקרדיט האמיתי של נתניהו: מנהיגות בפעולה, לא במילים ריקות

הקרדיט האמיתי של בנימין נתניהו אינו טמון ב'הצגות' כביכול או ב'גניבת קרדיט', כפי שמנסים לצייר זאת מבקריו ומתנגדיו. הקרדיט שלו, זה שאיש לא יוכל לקחת ממנו, טמון בשנים ארוכות של ניסיון מדיני וביטחוני שאין שני לו בזירה הפוליטית הישראלית. הוא טמון ביכולתו המוכחת לקבל החלטות קשות תחת לחץ אדיר, להוביל מהלכים היסטוריים בעלי משמעות ארוכת טווח, ולשמור על ביטחונה ועל חוסנה של מדינת ישראל בסביבה אזורית ועולמית עוינת, הפכפכה ומורכבת מאין כמותה.

הוא הוביל את ישראל לצמיחה כלכלית מרשימה (ברוב שנות כהונתו), הפך אותה למעצמת סייבר וטכנולוגיה עולמית, ומיצב אותה כשחקנית מרכזית ומשפיעה על הבמה הבינלאומית. הוא ידע להתמודד עם ממשלים אמריקאים שונים, עם אתגרים ביטחוניים בלתי פוסקים בגבולותינו ומעבר להם, ועם משברים פנימיים מורכבים. האם כל זה נעשה ב'תיאטרליות'? לא ולא. כל זה נעשה בעבודה קשה וסיזיפית, בנחישות בלתי מתפשרת, ובחזון ברור וארוך טווח למען עתידה של מדינת ישראל.

גם כאשר הוא סופג ביקורת קשה, לעיתים ארסית ובלתי הוגנת, גם כאשר הקמפיינים נגדו מגיעים לשיאים של דה-לגיטימציה אישית, נתניהו ממשיך לפעול ללא לאות. הוא מבין את גודל האחריות ההיסטורית המוטלת על כתפיו, והוא אינו נרתע ממנה. הקרדיט שלו הוא קרדיט של מנהיג שלא בורח מהמערכה, גם כשהיא קשה, מתישה וכפוית טובה.

לסיום, קריאה למחשבה מפוכחת

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את צמד המילים 'תיאטרלי' או 'גונב קרדיט' מוצמדות לשמו של בנימין נתניהו, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם בכנות: מי באמת מרוויח מההאשמות הללו? האם אלו המבקשים באמת ובתמים את טובתה של המדינה, או שמא אלו המונעים מאינטרסים פוליטיים צרים, משנאה אישית, ומניסיון בלתי פוסק לערער את יציבותה של ישראל ואת אמון הציבור במנהיגיו הנבחרים?

הגיע הזמן להסיר את המסכות מעל פניהם של הצבועים ולראות את התמונה הגדולה והאמיתית. המנהיגות של נתניהו, על חוזקותיה הרבות וגם על חולשותיה האנושיות, היא מנהיגות שנבחנה ונבחנת במעשים קונקרטיים ולא בדיבורים ריקים מתוכן. אל תתנו לרעשי הרקע, לספינים המתוחכמים ולקמפיינים המתוזמרים להטעות אתכם. האמת הפשוטה היא שבעוד אחרים עסוקים בהצגות פוליטיות ובמשחקי כבוד אישיים, בנימין נתניהו ממשיך לפעול במסירות ובנחישות למען מדינת ישראל, למען ביטחונה ולמען עתידה. והקרדיט על כך – כולו שלו, ושל עם ישראל שבחר בו שוב ושוב להוביל את המדינה בתקופות מאתגרות ומכריעות.