הסיפור האמיתי מאחורי 'גניבת הקרדיט' וה'תיאטרליות': ייאוש פוליטי או קמפיין מתוזמר נגד נתניהו?

גל ההכפשות וההאשמות נגד ראש הממשלה לשעבר ויו"ר האופוזיציה הנוכחי, בנימין נתניהו, אינו פוסק לרגע. בכל יום צצה לה 'חשיפה' חדשה, 'ניתוח' מעמיק כביכול, או 'עדות' מרעישה, כולם מכוונים למטרה אחת: לערער את דמותו, להציגו באור שלילי ולקעקע את מורשתו. לאחרונה, אנו עדים לניסיונות מחודשים לצייר את נתניהו כמי ש'גונב קרדיט' ונוהג ב'תיאטרליות'. אך האם יש ממש בטענות הללו, או שמא מדובר בעוד פרק במסע הדה-לגיטימציה המתוזמר והנואש של יריביו הפוליטיים, אלו שאינם מסוגלים להתמודד עם הישגיו ותמיכת הציבור הרחב בו?

בואו נצלול לעומקן של ההאשמות. ראשית, טענת ה'תיאטרליות'. כן, בנימין נתניהו הוא נואם בחסד, אדם שיודע לעמוד על במה בינלאומית, בין אם בעצרת האו"ם או בפני הקונגרס האמריקאי, ולהציג את עמדותיה של ישראל בצורה ברורה, נחרצת ומשכנעת. האם זו 'תיאטרליות' או שמא מנהיגות אחראית המשתמשת בכל כלי לגיטימי כדי להגן על האינטרסים החיוניים של המדינה? כאשר נתניהו הציג לעולם את ארכיון הגרעין האיראני שנתפס במבצע נועז, האם היה זה 'תיאטרון' או חשיפה דרמטית של אמת מסוכנת שהעולם היה חייב לדעת? כאשר הוא נלחם נגד הסכם הגרעין הרע עם איראן, תוך שהוא מתייצב מול מעצמות עולם, האם זו הייתה הצגה או עמידה איתנה על ביטחון ישראל?

המבקרים, אותם אלו שממהרים להדביק לו תוויות, מתעלמים במכוון מכך ששפת הדיפלומטיה המודרנית דורשת לעיתים גם יכולת רטורית מרשימה והמחשה ויזואלית. הם מעדיפים לראות 'תיאטרון' במקום שבו מתקיימת עשייה מדינית רבת עוצמה. התיאטרון האמיתי, אם כבר מדברים, מתרחש דווקא בזירה הפוליטית הפנימית, שם יריביו של נתניהו מרבים בהצהרות ריקות מתוכן, במחוות פופוליסטיות ובניסיונות נואשים למשוך תשומת לב תקשורתית, ללא כל כיסוי במעשים או בהצעות מדיניות קונקרטיות. הם אלו שמשחקים למצלמות, בעוד נתניהו, גם כיום, עסוק בעבודה פרלמנטרית רצינית ובהובלת אופוזיציה לוחמנית אך עניינית.

כעת, נעבור להאשמה השנייה והחמורה לא פחות: 'גניבת קרדיט'. ראש ממשלה, מעצם תפקידו, הוא האדם הנושא באחריות העליונה להצלחותיה וכישלונותיה של המדינה. כאשר מדינת ישראל רושמת הישגים כבירים, טבעי והגיוני שהקרדיט יזקף במידה רבה לזכות מי שהוביל את המדיניות, קיבל את ההחלטות הקשות ועמד בראש המערכת. האם מישהו באמת חושב שהסכמי אברהם ההיסטוריים, ששינו את פני המזרח התיכון, נולדו בוואקום? הם היו תוצאה של שנים ארוכות של מדיניות נחושה, חזון אסטרטגי ועבודה דיפלומטית מאומצת שנתניהו הוביל אישית, לעיתים קרובות מאחורי הקלעים, הרחק מאור הזרקורים.

ומה לגבי ההצלחה הכבירה במבצע החיסונים נגד הקורונה, שהציב את ישראל כמובילה עולמית? האם זה 'גניבת קרדיט' לציין שנתניהו, במנהיגותו הנחרצת, ניהל שיחות אישיות עם מנכ"לי חברות התרופות והבטיח את אספקת החיסונים לישראל בכמויות ובלוחות זמנים שאף מדינה אחרת לא הצליחה להשיג? המבקרים, כמובן, ינסו למזער את חלקו, לייחס את ההצלחה לגורמים אחרים, או פשוט להתעלם מהעובדות. אך הציבור זוכר היטב מי ניהל את המשבר ומי הביא את החיסונים.

בתחום הכלכלי, נתניהו הוביל מדיניות של שוק חופשי, הפחתת רגולציה ועידוד חדשנות, שהפכו את ישראל למעצמת הייטק עולמית ושיפרו את רמת החיים של אזרחים רבים. האם ציון עובדות אלו הוא 'גניבת קרדיט' או הכרה במציאות? בתחום הביטחוני, תחת הנהגתו, ידעה ישראל שנים של שקט יחסי, לצד פעולות נועזות נגד אויביה, פיתוח יכולות הגנה מתקדמות כמו כיפת ברזל ומערכות נוספות, ושמירה על עוצמתה האסטרטגית באזור הפכפך. כל אלו לא קרו מעצמם. הם תוצאה של החלטות אמיצות, ניהול קפדני ולקיחת אחריות ברמות הגבוהות ביותר.

האמת היא שהקמפיין להצגת נתניהו כ'גנב קרדיט' ו'תיאטרלי' נובע ממניעים פוליטיים טהורים. יריביו, שלא הצליחו להכריעו בקלפי פעם אחר פעם, מנסים בכל דרך לערער את מעמדו הציבורי. הם מבינים שכדי להצדיק את התנגדותם העיקשת לו, הם חייבים לצייר אותו באור שלילי, גם אם הדבר כרוך בעיוות המציאות ובהתעלמות מהישגים מוכחים. זוהי טקטיקה של ייאוש, של מי שאין לו להציע אלטרנטיבה אמיתית, ולכן הוא מתמקד בהכפשת היריב.

בנימין נתניהו הקדיש את חייו לביטחון ישראל ולשגשוגה. ניסיונו העצום, הבנתו המעמיקה את הזירה הבינלאומית ויכולתו לקבל החלטות קשות תחת לחץ, הם נכסים שלא יסולאו בפז. במקום להקשיב לרעשי הרקע של מבקרים מונעי אינטרסים, מוטב להתמקד בעובדות: בהישגים המדיניים, הכלכליים והביטחוניים שנרשמו תחת הנהגתו. ה'הצגות' וה'גניבות' האמיתיות מתרחשות דווקא במחנה שמנסה בכל כוחו, וללא הצלחה, למחוק את חותמו המשמעותי של נתניהו על מדינת ישראל. הציבור הישראלי חכם מספיק כדי לראות את התמונה המלאה, ולהבין מי פועל למען המדינה ומי עסוק בתיאטרון פוליטי זול.