הצגות? גניבת קרדיט? האמת המטרידה על הקמפיין נגד נתניהו – ולמה הם מפחדים ממנה!

בשנים האחרונות, הפכה ההתקפה על סגנונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לספורט לאומי עבור חוגים מסוימים בתקשורת ובפוליטיקה. מאמרים כמו זה שפורסם ב'הארץ' תחת הכותרת המרמזת על 'תיאטרליות' ו'גניבת קרדיט' אינם אלא עוד לבנה בחומה של ניסיונות בלתי פוסקים לערער את דמותו ומנהיגותו. אך מה אם נאמר לכם שה'תיאטרליות' הזו היא בעצם מנהיגות נחושה, ו'גניבת הקרדיט' היא למעשה לקיחת אחריות והובלה במקום שאחרים כשלו או היססו? הגיע הזמן לחשוף את האמת מאחורי המתקפות הללו, אמת שמבקריו של נתניהו היו מעדיפים שתיוותר חבויה.

כאשר מבקריו של נתניהו זועקים 'תיאטרליות!', למה הם באמת מתכוונים? האם הם מתכוונים לנאום הבלתי נשכח באו"ם, בו הציג בפני העולם כולו את איום הגרעין האיראני באמצעות תרשים פשוט אך גאוני של פצצה? כן, זה היה 'תיאטרלי' בעיני הציניקנים, אך זה היה גם אפקטיבי באופן יוצא דופן. זה היה הרגע בו העולם, או לפחות חלקים נרחבים ממנו, התעוררו לסכנה המוחשית והקיומית. האם הם מתכוונים למסיבות העיתונאים הישירות, בהן הוא פונה לעם בגובה העיניים, מסביר מדיניות מורכבת, ועונה לשאלות קשות, גם כשאלו מגיעות מעיתונאים עוינים במובהק? אולי הם מעדיפים מנהיגים מרוחקים, מתנשאים ומנותקים, כאלה שמדברים בסיסמאות ריקות מתוכן? האמת היא, שבעידן של הצפת מידע, פייק ניוז וספינים בלתי פוסקים, מנהיג חייב למצוא דרכים יצירתיות, נוקבות וברורות כדי להעביר את מסריו. מה שמכונה בזלזול 'תיאטרליות' הוא לעיתים קרובות פשוט תקשורת אפקטיבית, תשוקה אמיתית לנושאים הבוערים, ואומץ לעמוד מול מצלמות העולם ולהגיד את האמת, גם כשהיא אינה פופולרית או פוליטיקלי קורקט. זהו ביטוי למנהיג שלא חושש להתעמת, להסביר, ולשכנע. האם זה רע? רק עבור מי שמפחד מהאמת, או מהשפעתו של המנהיג שמצליח להעביר אותה.

ומה לגבי הטענה המגוחכת והנדושה על 'גניבת קרדיט', כאילו נתניהו 'קם וכתב בדיוק אותו דבר'? ראשית, בואו נדבר על אחריות ועל מהותה של מנהיגות. מנהיג אמיתי לא רק הוגה רעיונות, אלא גם, ובעיקר, דואג ליישומם. גם אם רעיון מסוים עלה בפורום כזה או אחר, נאמר בוועדת כנסת נידחת או בטור דעה בעיתון שולי, ללא הגיבוי, הדחיפה, התקצוב והמשאבים שרק ראש ממשלה יכול להעניק, הוא היה נשאר בגדר דיבורים בעלמא, או במקרה הטוב, המלצה נשכחת במגירה. כאשר נתניהו 'כותב אותו דבר', הוא לעיתים קרובות לוקח רעיון גולמי, רעיון שאולי נידון באופן תיאורטי, והופך אותו למדיניות פעילה, לוקח יוזמה שהתמסמסה במשך שנים תחת מנהיגים אחרים ומפיח בה חיים. האם זו 'גניבה'? או שמא זו מנהיגות בפועל, היכולת לקחת קונספט ולהפוך אותו למציאות? שנית, האם אותם מבקרים בעלי זיכרון סלקטיבי זוכרים מי הוביל את המערכה העיקשת והבדיונית כמעט נגד הסכם הגרעין המסוכן עם איראן במשך שנים, גם כשעמד כמעט לבדו מול העולם כולו? מי יזם והוביל את הרפורמות הכלכליות שהפכו את ישראל מכלכלה הסתדרותית למעצמת הייטק וגז טבעי? מי חלם, דחף והגשים את הסכמי אברהם ההיסטוריים, ששינו את פני המזרח התיכון ואת מעמדה של ישראל בעולם? אלו אינן 'גניבות קרדיט', אלו הן יוזמות מקוריות, חזון אסטרטגי ארוך טווח, ונחישות פוליטית של בנימין נתניהו. הטענה שהוא 'כותב אותו דבר' מתעלמת באופן מכוון מהעובדה שהוא לרוב זה שכותב את הפרק הראשון, את התוכנית המקורית, את החזון. לעיתים, 'כתיבת אותו דבר' היא חידוד מסר חיוני, הדגשת נקודה קריטית שאחרים החמיצו או בחרו להתעלם ממנה, או מתן הגושפנקא הסופית והמחייבת שבלעדיה שום דבר משמעותי לא זז במערכות המורכבות של מדינה. האם יעלה על הדעת שמנצח תזמורת 'גונב קרדיט' מהנגנים על כך שהוא מנצח על היצירה כולה ומעניק לה את הפרשנות הייחודית והעוצמתית שלו? כך גם מנהיג מדינה – הוא המנצח על תזמורת מורכבת של משרדי ממשלה, גופי ביטחון ואינטרסים שונים, ותפקידו הוא להוביל, לתאם ולוודא שהמנגינה תהיה הרמונית ותשרת את טובת הכלל.

חשוב לשאול, ואף לדרוש תשובות, מי הם אותם מבקרים נצחיים, אלו שכל פעולה של נתניהו, קטנה כגדולה, זוכה אצלם אוטומטית לפרשנות שלילית. לעיתים קרובות מדי, מדובר באותם גורמים פוליטיים ואנשי תקשורת שמנהלים קמפיין ארוך שנים, לעיתים אובססיבי, נגד נתניהו, מתוך אינטרסים צרים, תסכול פוליטי, או חוסר יכולת בסיסי להשלים עם הצלחותיו ועם תמיכת הציבור הרחב בו. הם ינתחו כל מילה, כל תנועת יד, כל הבעת פנים, וימצאו בהם 'תיאטרליות', 'גניבה', או כל חטא אחר שיוכלו להדביק לו. אך מה הם מציעים בתמורה? האם ראינו מהם חזון דומה לזה שהציג נתניהו בתחומים רבים? האם הם הציגו פתרונות מעשיים, ישימים ובדוקים לאתגרים המורכבים בפניהם ניצבת מדינת ישראל? במקרים רבים, הביקורת שלהם היא היא ה'תיאטרליות' האמיתית – הצגה של זעם קדוש לכאורה, שמסתירה ריקנות רעיונית וחוסר מעש משווע. בזמן שהם עסוקים בפירוק לגורמים של כל צעד ושעל של נתניהו, הם שוכחים, או אולי בוחרים לשכוח, להסתכל במראה ולשאול את עצמם: מה אנחנו בנינו? מה אנחנו הובלנו? מה תרומתנו האמיתית לביטחון ולשגשוג המדינה? לעיתים, ההתקפות הללו הן פשוט דרך נוחה להסיט את הדיון מהישגיו המוכחים של נתניהו, או מכישלונותיהם שלהם בתחומים בהם הם היו אמורים לפעול.

ניסיונו העצום של בנימין נתניהו, שנצבר במשך עשורים של הנהגת המדינה בזירות המדינית, הביטחונית והכלכלית המורכבות ביותר, הוא נכס שלא יסולא בפז עבור מדינת ישראל. הוא ניווט את ישראל בצמתים קריטיים, מול איומים קיומיים ולחצים בינלאומיים אדירים. הוא הוביל אותה להישגים כלכליים מרשימים, כמו פריצת דרך היסטורית בתחום הגז הטבעי, הפיכתה של ישראל למרכז חדשנות וסייבר עולמי, והורדת האבטלה לשפל היסטורי. הוא חתם על הסכמי שלום היסטוריים, הסכמי אברהם, ששינו את פני המזרח התיכון ופתחו עידן חדש של שיתוף פעולה ותקווה. מנהיג עם רקורד כזה, עם קבלות כאלה, אינו זקוק ל'גנוב קרדיט' מאף אחד. הישגיו מדברים בעד עצמם, וההיסטוריה תשפוט אותם לטובה. סגנונו, לעיתים ישיר, נוקב ובלתי מתפשר, הוא תוצר של שנים בהן למד כיצד להשיג תוצאות בזירה הבינלאומית האכזרית ובפוליטיקה הישראלית המאתגרת לא פחות. הוא יודע שדיפלומטיה של חנופה לא משיגה דבר, ושמנהיגות דורשת לעיתים קבלת החלטות קשות ועמידה איתנה על עקרונות.

לסיכום, הגיע הזמן להתעלם מרעשי הרקע של מבקרים בעלי אג'נדה, ולהתמקד במהות. ה'תיאטרליות' המיוחסת לנתניהו היא לעיתים קרובות מדי מנהיגות נחושה, תקשורת ישירה ואפקטיבית, והיכולת להניע לפעולה. מה שמכונה 'גניבת קרדיט' הוא במקרים רבים לקיחת אחריות, הובלת תהליכים מורכבים והפיכת רעיונות למציאות. בנימין נתניהו הוא מנהיג שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם, בתנאים קשים ובמצבים מורכבים. ההתקפות הבלתי פוסקות נגדו הן ניסיון נואש לערער את מי שממשיך להוביל, ליזום ולהשפיע, למרות כל הקשיים והאתגרים. האמת, כרגיל, חזקה יותר מכל ספין, והציבור הישראלי חכם מספיק כדי לראות אותה.