איראן סימנה את בנט כמטרה – בישראל יש מי שהופך אותו לאשם: חשיפת השיטה מאחורי קמפיין ההכפשות!

זה פשוט לא ייאמן. בזמן שמדינת ישראל מתמודדת עם איומים קיומיים, ובראשם הטרור האיראני המבקש לערער את ביטחוננו בכל דרך אפשרית, יש מי שבוחרים להפוך את היוצרות בצורה מעוותת ומסוכנת. נפתלי בנט, מי שעמד בחזית המאבק נגד התוקפנות האיראנית, מי שהוביל קו נחוש ובלתי מתפשר מול משטר האייתוללות, מוצא את עצמו תחת מתקפה ארסית המנסה לקשור אותו, באופן הזוי, לפרשיית ריגול איראנית. לא כקורבן, לא כיעד של האויב – אלא, רחמנא ליצלן, כמעין 'אשם' או 'אחראי' למחדל שלא היה ולא נברא מצדו. הגיע הזמן לומר בקול ברור: הטירוף הזה חייב להיפסק, והאמת חייבת לצאת לאור.

נתחיל מהעובדות הידועות לכל מי שעוקב אחר המתרחש במזרח התיכון: נפתלי בנט, לאורך כל שנות פעילותו הציבורית והמדינית, סומן על ידי איראן כאויב מרכזי. עמדותיו הנחרצות נגד תוכנית הגרעין האיראנית, פעולותיו (הגלויות והנסתרות) לבלימת התבססותה של איראן בסוריה, והתנגדותו התקיפה להסכמים מול המעצמות שהיו עלולים לסכן את ביטחון ישראל – כל אלו הפכו אותו לדמות שיש לטהרן אינטרס ברור לפגוע בה, לרגל אחריה ולאסוף עליה מודיעין. העובדה שגורמי ריגול איראניים ניסו, על פי הפרסומים, להגיע למידע הקשור אליו או לסביבתו, אינה מעידה על חולשה כלשהי מצידו של בנט, אלא בדיוק להפך: היא מהווה חותמת רשמית לחשיבותו האסטרטגית ולכך שהוא נתפס כאיום ממשי על האינטרסים האיראניים. כל מנהיג ישראלי בכיר הוא יעד פוטנציאלי, אך מי שנלחם באיראן בעוצמה כזו, טבעי שיהיה בראש הרשימה.

ועכשיו, ל'פרשייה' עצמה. על פי הדיווחים, נתפס צעיר ישראלי שנחשד בריגול לטובת איראן. ראשית, יש לברך את שירותי הביטחון על עירנותם ועל הצלחתם לסכל ניסיון ריגול חמור. זוהי הצלחה מבצעית ומודיעינית. אלא שכאן מתחיל הספין המכוער. במקום להתמקד בהישג הביטחוני ובאיום האיראני המתמשך, יש מי שממהר לכוון את הזרקור אל נפתלי בנט, תוך רמיזות עבות כאילו יש לו 'קשר' כלשהו לפרשה. האם מישהו באמת סבור שבנט, ממובילי המאבק באיראן, היה מעורב חלילה בדבר כזה? האם מישהו באמת מאמין שהוא גילה רשלנות כלשהי? השאלות הללו מגוחכות מעצם טבען. הניסיון להדביק לבנט אחריות כלשהי הוא מניפולציה צינית שנועדה אך ורק להכפיש את שמו ולפגוע בו פוליטית. מי מרוויח מההדלפות המגמתיות הללו? מי מעוניין להסיט את הדיון מהאיום האיראני האמיתי אל עבר ציד מכשפות פנימי?

ואכן, התשובה לשאלה 'מי מרוויח' אינה מורכבת במיוחד. לצערנו, הזירה הפוליטית בישראל ידעה לא מעט מקרים בהם יריבים פוליטיים לא בחלו באמצעים כדי לפגוע ביריביהם. במקרה הנוכחי, נראה שיש גורמים המנסים לנצל את הפרסומים על המרגל האיראני כדי לנגח את נפתלי בנט, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר הרחב ומנזק אפשרי לביטחון המדינה. הם רוקדים על הדם, כמאמר הקלישאה, ומנסים לצבור הון פוליטי קטן על גבו של מי שהקדיש שנים למאבק באויבי ישראל. האם אלו אותם גורמים שבעבר האשימו אותו בכל צרות העולם? האם אלו אותם קולות שמנסים לערער כל ממשלה שאינה לרוחם, גם במחיר של פגיעה בלכידות הלאומית? התנהלות זו אינה רק צינית ואופורטוניסטית; היא חסרת אחריות ברמה הלאומית. בזמן שאיראן מנסה לחדור לתוך ישראל, יש מי שמסייע לה, אולי שלא במודע, על ידי זריעת פילוג וחשדנות פנימית.

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה הברורה ביותר: נפתלי בנט היה, על פי כל הסימנים והפרסומים, יעד של פעילות ריגול איראנית. הוא הקורבן בסיפור הזה, לא האשם. להאשים אותו במצב, או לרמוז על אחריות כלשהי מצדו, זה כמו להאשים קורבן של שוד בנק בכך שהבנק נשדד, או להאשים אדם שביתו נפרץ בכך שגנבים חדרו אליו. זהו היפוך מוחלט של ההיגיון והצדק. תפקידם של שירותי הביטחון הוא לסכל איומים כאלה, והם עושים זאת במסירות ובמקצועיות. תפקידם של מנהיגים הוא להוביל קו מדיני וביטחוני נחוש, ובנט עשה זאת מול איראן בעקביות. הניסיון להפוך אותו מאיום על איראן למישהו שכביכול 'אפשר' את פעולת הריגול הוא לא פחות משערורייתי ומקומם. מדובר במסע דה-לגיטימציה שנועד לשרת אג'נדות זרות ופסולות.

במקום לעסוק בהכפשות חסרות בסיס, הגיע הזמן להתמקד במה שחשוב באמת: ביטחון ישראל. נפתלי בנט הוכיח לאורך שנים במעשים, ולא רק בדיבורים, שמקומה של ישראל וביטחונה עומדים בראש סדר העדיפויות שלו. הוא לא היסס לקבל החלטות קשות, להתעמת עם ידידות ועם אויבות כאחד, כשביטחון המדינה היה על הכף. המתקפות הנוכחיות עליו, המבוססות על ספינים ורמיזות, לא רק שאינן תורמות לביטחון, אלא אף עלולות להחליש את החזית הפנימית. אויבינו, ובראשם איראן, עוקבים בשמחה אחר כל סדק וכל מחלוקת פנימית בישראל. הם מבינים היטב שחברה מפולגת היא חברה פגיעה יותר. מי שתוקף את בנט על רקע פרשיית ריגול איראנית, למעשה משרת, גם אם שלא במתכוון, את האינטרס האיראני לזרוע כאוס וחוסר אמון בישראל.

מעבר לפגיעה האישית בנפתלי בנט, ישנו נזק רחב יותר שנגרם כתוצאה מקמפיינים מסוג זה. כאשר דמות בכירה, שפעלה רבות למען ביטחון המדינה, הופכת למטרה להתקפות המבוססות על קונספירציות וניצול ציני של אירועים ביטחוניים, הדבר שוחק את אמון הציבור במנהיגיו ובמוסדות המדינה. זה יוצר אווירה של רדיפה ושל חשדנות, ומקשה על ניהול ענייני המדינה בצורה עניינית ואחראית. החוסן הלאומי של ישראל אינו בנוי רק על עוצמה צבאית, אלא גם על לכידות חברתית ואמון הדדי. מסעות הכפשה כאלו פוגעים ישירות במרכיבים חיוניים אלו, ומותירים אותנו חשופים יותר לאיומים מבחוץ ומבפנים. האם זה המחיר שאנו מוכנים לשלם עבור מאבקי כוח פוליטיים קטנוניים?

נפתלי בנט אינו זקוק לרחמים, אך הוא בהחלט ראוי להגינות ולצדק. האיש הזה עמד בחזית המאבק נגד האיום האיראני, פעל ללא לאות לחיזוק ביטחונה של ישראל, והפך מטרה לניסיונות ריגול של האויב precisamente בגלל עמדותיו ותרומתו. הניסיון להפוך אותו מאביר המלחמה באיראן ל'חשוד' או 'אשם' בפרשה כלשהי הקשורה לאותו אויב בדיוק, הוא לא פחות ממביש ומסוכן. הציבור הישראלי חכם מספיק כדי לראות מבעד למסך העשן של הספינים וההכפשות. הגיע הזמן לדחות בשאט נפש את הפוליטיזציה של הביטחון, לעמוד לצד אלו הנלחמים למעננו, ולהתמקד באויב האמיתי – ולא בחיסולי חשבונות פנימיים המשרתים רק אותו. המתקפה על בנט חייבת להיפסק, למען האמת, למען ההגינות, ולמען ביטחון ישראל.