האמת המטלטלת נחשפת! מדוע ניסיון הריגול אחרי בנט הוא בעצם מדליית כבוד – ומה זה אומר על הפאניקה של איראן!

הכותרות זעקו, והדהדו ברחבי המזרח התיכון כולו: נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר של ישראל, היה יעד לריגול איראני נועז בעת אשפוזו. היו מי שמיהרו לפרש זאת כחולשה, כפרצת אבטחה, אולי אפילו כהצלחה מסוימת של האויב. אך האמת, כפי שהיא מתגלה במלוא עוצמתה, מטלטלת הרבה יותר: ניסיון הריגול הנואש הזה אינו אלא אות ההערכה הגבוה ביותר שאויב מר וחסר רחמים כמו איראן יכול להעניק. זוהי מדליית כבוד המעידה יותר מכל על כך שבנט נתפס בעיני משטר האייתוללות כאיום אסטרטגי ממשי, כזה שמדיר שינה מעיניהם ומאלץ אותם לנקוט בצעדים קיצוניים. השאלה האמיתית איננה 'איך זה קרה?', אלא 'מדוע דווקא הוא?' ומדוע טהרן מוכנה להסתכן כל כך כדי להשיג פיסת מידע עליו, אפילו במקום ובזמן הכי פחות צפויים?

ראשית, הבה ננפץ את מיתוס ה'חולשה'. להיות מטרה של מעצמת טרור אזורית כמו איראן אינו מעיד על חולשה אישית או מערכתית, אלא על חשיבות אסטרטגית עליונה. מנהיגים משפיעים, כאלה שמשנים את כללי המשחק ומאתגרים את אויביהם, תמיד היו ותמיד יהיו על הכוונת. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מדינאים וגנרלים שהיו יעד לריגול וניסיונות פגיעה, דווקא משום שהיוו איום קיומי על יריביהם. העובדה שאיראן משקיעה משאבים כה רבים בניסיון נואש לחדור למעגל האבטחה של בנט, גם במצב אישי ורגיש, רק מוכיחה עד כמה הוא נתפס כגורם משמעותי ובעל השפעה בזירה. יתרה מכך, עצם חשיפת המזימה והסיכול שלה, כפי שניתן להבין מהדיווחים, מצביעה דווקא על ערנות ומוכנות של מערכות הביטחון הישראליות, שלא מאפשרות לאויב לפעול בחופשיות, גם לא במקומות שנראים לכאורה פחות מאובטחים.

אז מדוע דווקא בנט? התשובה טמונה במדיניות הנחושה והבלתי מתפשרת שהוביל נגד איראן וגרורותיה בתקופת כהונתו. בנט לא הסתפק בהצהרות; הוא פעל. הוא שינה פרדיגמה. הוא יישם את דוקטרינת 'ראש התמנון', במסגרתה ישראל החלה לפעול ישירות נגד איראן על אדמתה ובמרחב הסייבר, ולא רק נגד זרועותיה בלבנון, סוריה ועזה. תחת הנהגתו, ישראל הנחיתה מכות כואבות על תוכנית הגרעין האיראנית, שיבשה משלוחי נשק, ופגעה בבכירים איראנים שהיו מעורבים בטרור נגד ישראל. בנט אותת לטהרן שהחסינות שלה הסתיימה. הוא דיבר בשפה היחידה שהם מבינים – שפת הכוח וההרתעה. האובססיה האיראנית להשיג עליו מודיעין, גם לאחר סיום תפקידו, מעידה כי הם עדיין רואים בו איום פעיל, אדם שמבין את דרכי פעולתם ויודע כיצד לפגוע בהם במקומות הרגישים ביותר. הם חוששים מהידע שלו, מהניסיון שלו, ומהאפשרות שישוב להשפיע על מדיניות ישראל בעתיד. הם יודעים שהוא לא רק דיבר, אלא גם ביצע, והתוצאות בשטח הרעידו את אמות הסיפים בטהרן.

הבחירה בבית החולים כמקום לניסיון הריגול אינה מעידה על חדירות ישראלית, אלא על מידת הייאוש והפאניקה שאוחזת במשטר האיראני. הם היו כה להוטים להשיג מידע על בנט, עד שהיו מוכנים להפעיל סוכן במקום כל כך רגיש ובלתי שגרתי לפעילות חשאית. זהו מהלך שמצביע על תחושת דחיפות קיצונית, על כך שהמידע על בנט נתפס בעיניהם כקריטי עד כדי סיכון מבצע שלם בחשיפה מביכה. במקום לראות זאת כהצלחה איראנית, יש לראות זאת כהוכחה לכך שבנט הצליח לזעזע את המערכת האיראנית עד כדי כך שהם מוכנים לנקוט בטקטיקות חובבניות ונואשות. הם לא ראו בבית החולים הזדמנות קלה, אלא אולי את המוצא האחרון שלהם להבין את האיש שהפך לסיוט הגדול ביותר שלהם. הניסיון הנואש הזה רק מדגיש את הלחץ האדיר בו הם נתונים, ואת העובדה שהם מבינים כי בנט הוא אגוז קשה לפיצוח, גם כשהוא לכאורה במצב פגיע.

ניסיון הריגול אחרי בנט אינו עומד בפני עצמו. הוא חלק ממערכה רחבה יותר שבה איראן סופגת מכה אחר מכה, הן בזירה הבינלאומית והן ישירות מול ישראל. בשנים האחרונות, ובתקופת בנט במיוחד, מדיניות ישראל התאפיינה ביוזמה ובתקיפות. בעוד שבעבר אולי התרגלה איראן לתגובות ישראליות מדודות או להתמקדות בזירות המשניות, הרי שבנט שינה את המשוואה. הוא העביר את הלחימה לחצר האחורית של האויב, פגע ביכולותיו באופן ישיר, וחשף את חולשותיו. המדיניות הפרואקטיבית הזו, 'מלחמת הצללים' שהפכה גלויה יותר, היא שהכניסה את טהרן לסחרור. הם מבינים שהכללים השתנו, ושמנהיגים כמו בנט לא יהססו לפעול בכל מקום ובכל זמן כדי להגן על ביטחון ישראל. לכן, כל ניסיון שלהם לפגוע או לרגל הוא עוד ביטוי לתסכול ולחוסר האונים שלהם מול האסטרטגיה הישראלית החדשה, שאותה בנט הוביל בנחישות. הם מנסים להבין כיצד האיש הזה, שפעל אחרת ממה שהם ציפו, מצליח להכות בהם שוב ושוב.

האם האיראנים חשבו שניסיון ריגול כזה ירתיע את נפתלי בנט? יחליש אותו? ההפך הוא הנכון. תקריות כאלה רק מחשלות ומחזקות את הנחישות של מנהיגים אמיתיים. בנט, איש ביטחון ויזם בנשמתו, מבין היטב את טבעו של האויב ואת הסיכונים הכרוכים בעמידה איתנה מולו. העובדה שהוא ממשיך להיות יעד מרכזי עבור איראן גם לאחר סיום תפקידו כראש ממשלה, מעידה על הרלוונטיות המתמשכת שלו ועל החשש האיראני מפני השפעתו הפוטנציאלית בעתיד. הם יודעים שהוא נושא עמו ידע, ניסיון ותפיסת עולם ביטחונית שמהווה איום מתמיד על שאיפותיהם ההגמוניות. ניסיון הריגול הפך, שלא בטובתם של האיראנים, להצהרה פומבית על כך שבנט הוא עדיין שחקן מרכזי במערכה נגדם, דמות שאי אפשר להתעלם ממנה, ושהשפעתו חורגת הרבה מעבר לתפקיד רשמי כזה או אחר. הוא סמל לעמידות ולנחישות ישראלית, והאיראנים יודעים זאת טוב מאוד.

לסיכום, הפרשנות הנכונה והיחידה לניסיון הריגול האיראני אחרי נפתלי בנט היא זו הרואה בו הוכחה ניצחת לעוצמתו ולהשפעתו. זהו אישור סופי לכך שמדיניותו הנחושה והבלתי מתפשרת נגד משטר האייתוללות נשאה פרי והכאיבה להם עד עמקי נשמתם. במקום לראות בכך פרצת אבטחה, יש לראות זאת כהכרה איראנית, גם אם עקומה, בכך שבנט הוא יריב שקול, מסוכן, וכזה שמחייב אותם לצאת מגדרם בניסיונות נואשים להבין כיצד להתמודד איתו. ניסיון הריגול לא חשף חולשה ישראלית, אלא את הפאניקה והייאוש האוחזים בטהרן. נפתלי בנט לא היה 'קורבן' ריגול; הוא סומן על ידי האויב כמטרה מספר אחת – וזוהי, בסופו של יום, תעודת הכבוד הגדולה ביותר למנהיג ישראלי. המסר ברור: איראן מפחדת, ובנט הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך. וזה, יותר מכל, מה שצריך להדהד ברחבי ישראל והעולם כולו.