מאחורי צעקות ה'אי-שפיות': כך נתניהו מנווט את ספינת ישראל בסערה קטלנית, בזמן שאחרים מקדחים חורים בתחתיתה!

הסערה הפוליטית והתקשורתית סביב החלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה בעיצומה של מלחמה קשה מול חמאס, הגיעה לטונים צורמים של "אי-שפיות" ו"טעות קשה". קולות אלו, הנשמעים הן מתוך הקואליציה והן מכיוון גורמים שהיו עד לא מכבר חלק מממשלת החירום, מציירים תמונה מעוותת של מציאות מורכבת מאין כמותה. האמת, כרגיל, מורכבת הרבה יותר, ודורשת מבט מפוכח על האתגרים העצומים הניצבים בפני ישראל. בזמן שראש הממשלה נתניהו, כקברניט מנוסה, אוחז בהגה ומנווט את ספינת המדינה בים סוער ורצוף שרטונים קטלניים, נדמה כי יש מי שבוחרים, במודע או שלא במודע, לקדוח חורים בתחתיתה, מסכנים את כולנו.

האמת הלא נעימה – מדוע הסיוע הוא גלולה מרה שישראל חייבת לבלוע

האמת הלא נעימה, זו שקשה לעיתים לבלוע אך חיונית להישרדותנו, היא שהכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועת עזה אינה גחמה או כניעה, אלא כורח אסטרטגי ממדרגה ראשונה. ראשית, המשפט הבינלאומי ומחויבויותיה של ישראל על פיו, לרבות אמנות ז'נבה, מחייבים מתן מענה הומניטרי לאוכלוסייה אזרחית באזור לחימה, במיוחד כאשר ישראל שולטת במעברים. התעלמות מכך הייתה חושפת את קציני צה"ל וחייליו, כמו גם את מקבלי ההחלטות, לתביעות בבתי דין בינלאומיים בהאג (ICJ ו-ICC), מהלך שהיה מסב נזק אדיר למעמדה של ישראל ומגביל קשות את יכולתה להמשיך ולהגן על עצמה. מי שטוען אחרת, פשוט מטעה את הציבור ומסכן את עתיד המדינה.

שנית, הלחץ האמריקאי. ארצות הברית, בעלת בריתנו החשובה ביותר, המספקת לנו סיוע ביטחוני קריטי וגיבוי מדיני בזירה הבינלאומית, הציבה את נושא הסיוע ההומניטרי כתנאי להמשך התמיכה הנרחבת. בעת מלחמה שבה אנו תלויים באספקת חימושים ובמטרייה דיפלומטית אמריקאית, התעלמות מדרישה זו הייתה בגדר ירייה ברגל, מעשה התאבדות מדיני. זו אינה חולשה, אלא ריאליזם אסטרטגי מפוכח של מנהיג שמבין את מאזן הכוחות העולמי ואת גבולות הכוח, בניגוד לאלו המציעים פתרונות קסם המתעלמים מהמציאות.

שלישית, שימור הלגיטימציה הבינלאומית להמשך הלחימה. כדי להשיג את מטרות המלחמה – מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים – ישראל זקוקה למרחב פעולה מדיני וצבאי. תמונות של רעב המוני ומגפות בעזה, כתוצאה ממניעת סיוע, היו מסובבות את דעת הקהל העולמית והממשלות נגדנו באופן סופי, ומביאות לעצירת המלחמה בטרם עת, הרבה לפני השגת יעדיה. הסיוע המבוקר, גם אם אינו פופולרי, מאפשר לישראל לטעון כי היא פועלת במסגרת החוק הבינלאומי ומבדילה בין מחבלים לאוכלוסייה אזרחית, ובכך מרוויחה זמן יקר ומרחב תמרון חיוניים. המבקרים, האם הם מציעים לוותר על הלגיטימציה הזו ולקצר את המערכה בטרם השלמתה?

רביעית, מניעת קטסטרופה הומניטרית רחבה יותר. התפרצות מגפות ברצועה, כתוצאה מקריסת מערכות התברואה והבריאות בהיעדר סיוע, הייתה עלולה לזלוג גם לשטחנו, ולהוות איום בריאותי ישיר. מעבר לכך, משבר הומניטרי חריף היה עלול להצית את האזור כולו ולהכניס גורמים נוספים למערכה, הרפתקה שישראל אינה חפצה בה. ראש הממשלה פועל למנוע תסריטים אלו, בעוד אחרים מתעלמים מהם בקלות דעת מסוכנת.

המבקרים ה"מודאגים" – מבט מקרוב על מקהלת הגינויים

מקהלת המבקרים, זו הזועקת "אי-שפיות" ו"טעות קשה", מורכבת ממגוון גוונים, אך המשותף לרבים מהם הוא ניתוק מהמציאות האסטרטגית הכוללת או, במקרים מסוימים, שיקולים פוליטיים צרים וחסרי אחריות.

האגף הפופוליסטי, הכולל את השר איתמר בן גביר, השר עמיחי אליהו ואחרים במפלגות הימין הקיצוני, משמיע רטוריקה שנשמעת נחושה ואולי אף פטריוטית לאוזניים מסוימות, אך היא נאיבית במקרה הטוב ומסוכנת במקרה הרע. התעלמות מהמציאות הבינלאומית, מהמשפט הבינלאומי ומעמדותיהן של בנות בריתנו אינה גבורה, אלא הפקרות אסטרטגית. האם הם באמת מאמינים שניתן לנהל מלחמה ממושכת תוך בידוד מוחלט וללא תמיכה חיצונית? "פתרונות" הקסם שלהם, כגון עצירה מוחלטת של כל סיוע, היו מובילים את ישראל במהירות למעמד של מדינה מצורעת, פוגעים אנושות בכלכלתה, ביכולתה להתחמש ומסכנים את עצם קיומה. האם הם מעדיפים כותרות מרעישות וקריצות לקהל בוחריהם על פני ביטחון לאומי אמיתי ושיקול דעת ממלכתי?

האופוזיציה ה"אחראית", ובראשה בני גנץ, שהיה עד לא מזמן חבר בקבינט המלחמה ושותף מלא לקבלת ההחלטות. גנץ מכיר מקרוב את הלחצים, את הנתונים ואת השיקולים שהובילו להחלטה על הכנסת הסיוע. ביקורתו הנוכחית מעלה תהיות קשות: האם מדובר בחילוקי דעות אסטרטגיים אמיתיים שהתעוררו רק לאחר פרישתו, או שמא מדובר בניצול ציני של המצב לטובת פוזיциониנג פוליטי לקראת הבחירות הבאות? אם הייתה לו אלטרנטיבה טובה יותר, כזו שאינה כוללת הכנסת סיוע כלל אך עדיין שומרת על האינטרסים החיוניים של ישראל, מדוע לא הציג אותה והוביל ליישומה בעת שהיה בעמדת השפעה מכרעת? ביקורת מסוג זה, בעת מלחמה, פוגעת באמון הציבור בהנהגה ומכרסמת בחוסן הלאומי באופן חסר אחריות.

אפילו בתוך הליכוד נשמעים קולות ביקורת. ניתן להבין את התסכול והכאב, במיוחד על רקע אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה המתמשכת. אולם, ראש הממשלה מחזיק בתמונה המודיעינית והדיפלומטית המלאה, זו שאינה חשופה לכל. מנהיגות אמיתית נמדדת לעיתים דווקא בקבלת החלטות שאינן פופולריות, גם בקרב מחנה הבית, כאשר טובת המדינה הכוללת היא השיקול העליון, ולא הרצון לרצות כל אחד.

ההליכה של נתניהו על חבל דק – משא הפיקוד בזירה חסרת רחמים

ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו פועל בחלל ריק. הוא מנהל מערכה מורכבת במספר חזיתות בו זמנית – צבאית, מדינית, כלכלית וחברתית. ההחלטה על הכנסת הסיוע אינה עומדת בפני עצמה; היא חלק מפאזל אסטרטגי רחב, שבו כל מהלך נועד לאפשר את המשך הלחימה עד להשגת יעדיה, תוך מזעור נזקים אסטרטגיים לישראל.

נתניהו סופג את האש הפוליטית ואת הביקורת הציבורית על החלטות שלעיתים הן מרות וכואבות, אך הן הכרחיות להגנה על האינטרסים ארוכי הטווח של מדינת ישראל. הוא מהלך על חבל דק, מאזן בין הצורך להכריע את חמאס לבין החובה לשמור על ישראל כחברה במשפחת העמים, בעלת ברית חיונית לארה"ב, ומדינה שומרת חוק. המבקרים, לעומת זאת, מציעים לרוב סיסמאות ריקות מתוכן, ללא הצגת חלופה מעשית שלא תוביל את ישראל לאסון גדול יותר – בידוד בינלאומי, סנקציות, הפסקת הסיוע האמריקאי ואובדן היכולת להשלים את משימת מיטוט חמאס.

ה"אי-שפיות" האמיתית – מה היה קורה אילו המבקרים היו מקבלים את מבוקשם?

בואו נדמיין לרגע מה היה קורה אילו ראש הממשלה היה נכנע ללחצים הפופוליסטיים ומורה על עצירה מוחלטת של כל סיוע הומניטרי לרצועת עזה. התוצאה הייתה מיידית והרסנית: גינוי בינלאומי מקיר לקיר, חריף מאי פעם. החלטות מחייבות במועצת הביטחון של האו"ם, אולי אפילו תחת פרק 7 למגילת האו"ם, המאפשר שימוש בכוח. סנקציות כלכליות וצבאיות חונקות. שחיקה מוחלטת של התמיכה האמריקאית – ללא וטו במועצת הביטחון, עיכוב או עצירת משלוחי נשק חיוניים. צווים מבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) וצווי מעצר מבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) נגד בכירים ישראלים. ישראל הייתה מוצאת עצמה מבודדת לחלוטין, דחויה ומנודה, חסרת יכולת להמשיך את המלחמה ביעילות. חמאס, לעומת זאת, היה מתחזק, מעודד מהבידוד הישראלי, וחוגג ניצחון תודעתי אדיר. זו, ולא הכנסת סיוע מבוקר, הייתה ה"אי-שפיות" וה"טעות הקשה" האמיתית. זו האמת שהמבקרים מתעלמים ממנה או מסרבים להכיר בה.

מעבר לרעש – ידו האיתנה של נתניהו על ההגה

מנהיגות, במיוחד בעתות משבר ומלחמה, נבחנת ביכולת לקבל החלטות קשות, גם כאלו שאינן זוכות לתמיכה ציבורית רחבה באופן מיידי. ניסיונו רב השנים של ראש הממשלה בנימין נתניהו בזירה המדינית והביטחונית הוא נכס אסטרטגי למדינת ישראל, במיוחד בניווט במים הסוערים והבוגדניים של המזרח התיכון והפוליטיקה העולמית.

ההחלטה על הכנסת הסיוע ההומניטרי, על אף הקושי הרגשי והפוליטי הכרוך בה, היא החלטה אחראית של מנהיג הרואה לנגד עיניו את מכלול האיומים וההזדמנויות. זהו סיכון מחושב שנועד למנוע סכנות גדולות בהרבה, ולאפשר לצה"ל להשלים את משימתו הקדושה – הבסת חמאס, השבת הביטחון לאזרחי ישראל והחזרת החטופים הביתה. זאת, תוך הבטחה שישראל לא תהפוך למצורעת בזירה הבינלאומית, מה שישרת אך ורק את אויבינו.

במקום להשמיע סיסמאות ריקות ולהתחרות במי יציג עמדה קיצונית יותר, הגיע הזמן לדיון בוגר ואחראי, המכיר במורכבות האדירה של המצב. אלו הממשיכים "לקדוח חורים בספינה" בזמן שהיא נאבקת בגלים אדירים, אינם מסייעים – הם מסכנים את כולנו. רק יד איתנה על ההגה, ראייה אסטרטגית רחבה ואומץ לקבל החלטות קשות, גם תחת אש ביקורת, יוכלו להוביל את ישראל לחוף מבטחים. וזו בדיוק המנהיגות שמפגין ראש הממשלה נתניהו, גם כאשר הרוחות סוערות והקולות צורמים.