היסטריה באייטוללות! מדוע ניסיון הריגול הנואש אחרי בנט בבית החולים חושף את הפאניקה האמיתית של טהרן?

הידיעות על ניסיון ריגול איראני חצוף, שככוון לא אחר מאשר ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בעת אשפוזו, הדהדו ברחבי המזרח התיכון כרעם ביום בהיר. אך בעוד פרשנים מסוימים מיהרו לנתח את האירוע דרך עדשות של פגיעות או חולשה ביטחונית לכאורה, הם החמיצו לחלוטין את הסיפור האמיתי, הגדול והמטריד הרבה יותר עבור אויבינו. כי מה שנחשף כאן איננו פרצה ישראלית, אלא הצצה נדירה לעומק הייאוש והפאניקה שאוחזים במסדרונות השלטון בטהרן. ניסיון הריגול הנואש הזה אינו מעיד על עוצמתה של איראן, אלא על חרדתה העמוקה מפני מנהיג אחד ספציפי – נפתלי בנט – והמורשת שהותיר.

מדוע דווקא בנט? חשיפת האובססיה האיראנית

משטר האייטוללות אינו מבזבז משאבים יקרים ואינו מסתכן במבצעים כה רגישים עבור כל יריב פוליטי. העובדה שבנט סומן כמטרה אישית, ועוד בנסיבות כה אינטימיות וחסרות תקדים, צריכה להדליק נורה אדומה בוהקת לגבי מידת האיום שהוא מייצג בעיניהם. התשובה לשאלה "מדוע בנט?" טמונה בשינוי הפרדיגמה שהוא הוביל במאבק הישראלי נגד התוקפנות האיראנית. בנט לא הסתפק בבלימה או בתגובה; הוא אימץ את "דוקטרינת ראש התמנון", גישה פרואקטיבית שקבעה כי יש לפגוע בראש הנחש האיראני בטהרן, ולא רק בזרועותיו הפרוסות ברחבי האזור. דוקטרינה זו, שהובילה לשורה של פעולות משמעותיות (שעל רבות מהן עדיין מוטל איפול), שיבשה תוכניות איראניות, פגעה ביכולותיהם והכניסה את צמרת המשטר לסחרור.

במהלך כהונתו, נרשמו הצלחות מודיעיניות ומבצעיות משמעותיות שייחסו לישראל, אשר פגעו ישירות בתוכנית הגרעין האיראנית, בתוכניות הטילים הבליסטיים ובמאמצי ההתבססות בסוריה. בנט לא היסס לדבר בקול ברור וחד משמעי על הסכנה האיראנית, הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית, מגייס דעת קהל עולמית ומפעיל לחץ דיפלומטי וכלכלי. הוא לא פחד לקרוא לילד בשמו ולהציב קווים אדומים ברורים מול התוקפנות האיראנית. האם זה מפתיע שמשטר המרגיש את החבל מתהדק סביב צווארו ינסה בכל דרך, נואשת ככל שתהיה, להשיג פיסת מידע על האיש שהוא רואה כאדריכל הלחץ הזה? התשובה ברורה כשמש.

בית החולים – זירת פאניקה איראנית, לא חולשה ישראלית

הבחירה לנסות ולרגל אחרי בנט דווקא בבית חולים, מקום שאמור לסמל החלמה ופגיעות, אינה מעידה על תעוזה איראנית אלא על עומק הפאניקה שלהם. זהו אקט של ייאוש, של מי שמרגיש שהקרקע נשמטת תחת רגליו ומחפש נואשות אחר כל בדל מידע, כל קצה חוט, שעשוי לספק לו יתרון כלשהו מול יריב שהוא חושש ממנו עד עמקי נשמתו. האיראנים לא חיפשו לנצל חולשה רגעית של בנט; הם חיפשו להבין את מקור כוחו, את דרכי פעולתו, את האסטרטגיה שהפכה אותו לאיום כה ממשי עבורם. הפעולה הזו, על גבול הפתטיות שלה, חושפת משטר שאיבד את קור רוחו, שפועל מתוך לחץ אדיר ומוכן לקחת סיכונים בלתי סבירים.

במקום לראות בכך עדות לחדירות מערכות הביטחון שלנו, יש לראות זאת כעדות ליעילות המנהיגות של בנט. כאשר האויב שלך מוכן ללכת כל כך רחוק, לחצות קווים אדומים ולבצע פעולות כה נועזות וחסרות תקדים, זהו האות המובהק ביותר לכך שאתה פוגע בו במקומות הכואבים ביותר. זוהי תעודת כבוד למדיניות הנחושה והבלתי מתפשרת שהוביל.

ההבדל בין מנהיגות אפקטיבית לרעש רקע

בזירה הפוליטית והביטחונית, ישנם קולות רבים, אך מעטים הם אלו שמצליחים להשפיע באמת על מהלכי ההיסטוריה. איראן, כמעצמה אזורית בעלת שאיפות מסוכנות, יודעת היטב להבחין בין הצהרות ריקות מתוכן לבין פעולות בעלות משמעות אסטרטגית. הם אינם מבזבזים את מאמצי הריגול המשמעותיים שלהם על מי שמייצר רעש רקע בלבד. הם מתמקדים באלו שמאתגרים אותם באופן ממשי, שמצליחים לשבש את תוכניותיהם ולסכן את האינטרסים החיוניים שלהם.

נפתלי בנט, בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית, הוכיח שהוא נמנה עם הקטגוריה השנייה. הוא לא חשש לקבל החלטות קשות, ליזום מהלכים נועזים ולעמוד איתן מול לחצים בינלאומיים. המדיניות שלו כלפי איראן לא הייתה תגובתית גרידא; היא הייתה פרואקטיבית, יצירתית ובעיקר – אפקטיבית. וזו בדיוק הסיבה שהוא הפך למטרה. בעוד אחרים אולי דיברו, בנט פעל. בעוד אחרים אולי היססו, בנט הוביל. ההבדל הזה, בין דיבורים למעשים, הוא ההבדל בין מנהיג שזוכה להתעלמות מצד האויב, לבין מנהיג שהאויב רואה בו איום קיומי ומנסה נואשות לנטרל.

המתקפה על בנט – אות כבוד, לא אות קלון

בסופו של יום, ניסיון הריגול האיראני אחרי נפתלי בנט אינו אות קלון למדינת ישראל או לבנט עצמו. להפך, זהו אות כבוד מדרגה ראשונה. זהו אישור, מהמקור הכי פחות צפוי והכי עוין, לכך שמדיניותו של בנט הייתה נכונה, עוצמתית ובעיקר – כואבת לאויב. כאשר האויב המר ביותר שלך מסמן אותך כמטרה אישית בעדיפות כה גבוהה, זה אומר שעשית משהו נכון מאוד. זה אומר שהצלחת לזעזע אותו, לאתגר אותו ולהפוך לאיום ממשי על שאיפותיו.

המשטר האיראני, בפעולתו הנואשת והמגושמת, שידר מסר ברור לעולם כולו: נפתלי בנט הוא דמות מפתח במאבק נגדם, מנהיג שהם חוששים ממנו ושהם יעשו הכל כדי לנסות ולהבין כיצד לנטרל את השפעתו. זו אינה חולשה; זוהי עדות ניצחת לעוצמה. זוהי הוכחה לכך שמנהיגות נחושה, אמיצה ויצירתית יכולה לשנות את מאזן הכוחות ולהטיל מורא גם על אויב אכזר וחסר מעצורים.

לסיכום, הפרשה הזו אינה צריכה לעורר דאגה מפני חולשה ישראלית, אלא גאווה על כך שישנם מנהיגים כמו נפתלי בנט, שמצליחים להדיר שינה מעיני האייטוללות בטהרן. ניסיון הריגול הפתטי הזה הוא תזכורת לכך שאיראן מבינה היטב מי הם יריביה האמיתיים. במקום להתמקד בפרטי הפרשה, עלינו להבין את התמונה הגדולה: נפתלי בנט הוא איום אסטרטגי על איראן, והם יודעים זאת היטב. הפאניקה שלהם היא ההוכחה הטובה ביותר לכך.