מאחורי הקלעים של 'משבר' הסיוע: כך נתניהו מגן על ישראל בזמן שמקהלת הצבועים מייללת!

סערה בכוס תה? לא בדיוק. מתקפה מתואמת? בהחלט כן. ראש הממשלה בנימין נתניהו מוצא עצמו תחת מתקפה חזיתית, לא רק מצד יריביו הפוליטיים המסורתיים, אלא גם מתוך הקואליציה ומצד מי שהיו עד לא מזמן שותפיו לקבינט המלחמה. הסיבה? החלטתו, אותה הם מכנים 'אי שפיות' ו'טעות קשה', לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מוגבל לרצועת עזה. אבל האם ייתכן שמאחורי הזעקות הרמות והכותרות הבומבסטיות מסתתרת מציאות מורכבת הרבה יותר, מציאות שבה ראש הממשלה נאלץ לקבל החלטות קשות מאין כמותן, לא מתוך חולשה, אלא מתוך ראייה אסטרטגית רחבה ואחריות כבדה לגורלה של מדינת ישראל? הגיע הזמן להסיר את המסך מעל מה שבאמת קורה מאחורי הקלעים.

מדינת ישראל, למרבה הצער, אינה פועלת בחלל ריק. בעוד חיילינו הגיבורים נלחמים בשטח בעוז ובגבורה נגד מרצחי החמאס, מתנהלת זירה נוספת, לא פחות קריטית: הזירה הבינלאומית. כאן, הלחצים המופעלים על ישראל הם אדירים, כמעט בלתי נתפסים. מארצות הברית, ידידתנו הגדולה ביותר, דרך מדינות אירופה, האו"ם וארגונים בינלאומיים שונים – כולם דורשים, מפצירים ומאיימים. הם מדברים על 'משבר הומניטרי', על 'סכנת רעב', על 'חובות המשפט הבינלאומי'. קל מאוד לשבת בירושלים או בתל אביב ולזעוק 'לא ניכנע!', אך מי שמנווט את ספינת המדינה בסערה הזו, ראש הממשלה נתניהו, יודע היטב שהתעלמות מוחלטת מהמקהלה הזו עלולה להוביל לבידוד קטלני, לסנקציות, לאמברגו נשק ואף לעצירת הלחימה כולה. האם זה מה שמבקריו רוצים? האם הם באמת סבורים שניתן לנהל מלחמה ממושכת תוך התעלמות מוחלטת מהעולם?

הכנסת הסיוע ההומניטרי, בכמות מדודה ומפוקחת ככל הניתן בתנאי מלחמה, אינה 'כניעה' לחמאס כפי שמנסים לצייר זאת גורמים פופוליסטיים. היא מהלך אסטרטגי מחושב, גם אם כואב. מדוע? ראשית, הוא מעניק לישראל את הלגיטימציה הבינלאומית החיונית להמשך הלחימה עד להשגת מטרותיה – מיטוט שלטון החמאס והשבת החטופים. ללא לגיטימציה זו, הלחץ לעצור את הפעולה הצבאית היה הופך לבלתי נסבל. שנית, הוא מונע, או לפחות מצמצם, את האפשרות של קריסה הומניטרית מוחלטת ברצועה – תרחיש שאויבינו היו מנצלים עד תום כדי להפוך את ישראל למצורעת בזירה הבינלאומית. שלישית, הוא מאפשר לשמור על ערוצי הידברות פתוחים עם גורמים מתונים באזור ובעולם, כולל אלו המסייעים במאמצים להשבת החטופים. רביעית, וחשוב לא פחות, הוא מהווה מענה, גם אם חלקי, לדרישות הברורות של הממשל האמריקאי, שסיועו הצבאי והדיפלומטי חיוני לישראל כחמצן לנשימה. מי שטוען שניתן להתעלם מכך, פשוט אינו מבין את מאזן הכוחות האמיתי.

כאן נכנסת לתמונה מקהלת המבקרים. שרים וחברי כנסת מהימין, כמו איתמר בן גביר ועמיחי אליהו, שתקפו בחריפות את ההחלטה. קל מאוד לצעוק סיסמאות מהיציע. קל מאוד לדרוש 'אפס סיוע' ולהצטייר כפטריוט הנחוש ביותר. אך האם הם נושאים באחריות הכוללת לגורל המדינה? האם הם אלו שצריכים לתת דין וחשבון בפני מנהיגי העולם? האם הם אלו שצריכים להבטיח את המשך אספקת החימושים הקריטיים לצה"ל? התשובה היא לא. נתניהו, לעומתם, נושא באחריות הזו על כתפיו יום יום, שעה שעה. והנה גם בני גנץ, עד לא מזמן חבר בכיר בקבינט המלחמה, מצטרף למקהלת המבקרים. האם גנץ, שכיהן כרמטכ"ל וכשר ביטחון, אינו מודע ללחצים הבינלאומיים? האם הוא לא מבין את הצורך בתמרון מדיני זהיר? התשובה לכך ברורה. הביקורת שלו, אם כן, נראית יותר כניסיון לנגח פוליטית את ראש הממשלה בזמן מלחמה, מאשר כדאגה אמיתית לביטחון המדינה. האם זוהי 'ממלכתיות'? אפילו חברי ליכוד מסוימים, שהתבטאו נגד ההחלטה, צריכים לשאול את עצמם: האם הם באמת מאמינים שניתן לנהל מדיניות חוץ וביטחון על בסיס רגשות וסיסמאות בלבד? האם הם סומכים על כושר השיפוט של ראש הממשלה, אותו בחרו להנהיג, או שהם מעדיפים להצטרף למקהלת הצבועים המנסה לערער את יציבות הממשלה בזמן קריטי כל כך?

בנימין נתניהו, עם כל הניסיון העצום שצבר בעשרות שנות הנהגה, מבין את מה שמבקריו מתקשים או מסרבים להבין: מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת לקבל החלטות קשות, גם כאלו שאינן פופולריות בטווח הקצר, אך חיוניות לאינטרסים ארוכי הטווח של המדינה. הוא מבין שניהול מלחמה אינו רק הפעלת כוח צבאי, אלא גם מערכה מדינית, כלכלית ותודעתית מורכבת. ההחלטה על הכנסת סיוע הומניטרי היא חלק מהמערכה הזו. זוהי לא 'טעות' ולא 'אי שפיות'. זוהי מנהיגות אחראית בזמן משבר.

חשוב להדגיש: הסיוע המדובר הוא מינימלי, מפוקח ככל האפשר, ונועד למנוע קטסטרופה הומניטרית שתשרת אך ורק את חמאס ותומכיו. כל משאית שנכנסת, גם אם בלית ברירה, מאפשרת למטוסי הקרב שלנו להמשיך ולפעול, לחיילינו להמשיך ולהילחם, ולמדינת ישראל להמשיך ולהתקיים כריבון בעולם עוין. תארו לעצמכם לרגע מה היה קורה אילו נתניהו היה מתעלם לחלוטין מהדרישות הבינלאומיות. היינו עומדים בפני גינויים חריפים במועצת הביטחון, סנקציות כלכליות, עצירת משלוחי נשק קריטיים, והגברת הלחץ לעצירה מוחלטת של הלחימה – עוד לפני שהושגו יעדיה. האם זהו התסריט שמבקרי ההחלטה מייחלים לו? האם הם מוכנים לקחת אחריות על תוצאות כאלה? קל לדבר, קשה הרבה יותר לשאת בתוצאות. הטענה שהסיוע 'מחזק את חמאס' היא דמגוגיה זולה. חמאס הוא זה שיצר את המשבר ההומניטרי מלכתחילה, כשהשתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי וגנב סיוע בעבר. המאמץ הישראלי הוא לצמצם את הנזק האזרחי כדי לאפשר את המשך המלחמה בחמאס עצמו. מי שמערבב בין השניים, או שאינו מבין את המציאות, או שהוא פועל ממניעים זרים.

ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה, תחת לחץ בינלאומי כבד, אינה אות לחולשה, אלא עדות למנהיגות אחראית ושקולה של ראש הממשלה בנימין נתניהו. בזמן שמבקריו, מימין ומשמאל, ממהרים לשפוך את דמו ולהאשימו ב'אי שפיות' וב'טעויות קשות', נתניהו מנווט את ספינת ישראל בים סוער, תוך שהוא מתמודד עם אתגרים חסרי תקדים. הוא עושה זאת מתוך הבנה עמוקה של המציאות הבינלאומית, מתוך מחויבות לביטחון ישראל בטווח הארוך, ומתוך אחריות כבדה לגורל האומה. במקום להצטרף למקהלת הצבועים והפופוליסטים, הגיע הזמן להתאחד מאחורי ההנהגה, לתמוך בהחלטות הקשות, ולהבין שלא כל מה שנראה כ'כניעה' הוא אכן כזה. לעיתים, דווקא הגמישות הטקטית היא זו שמבטיחה את הניצחון האסטרטגי. נתניהו הוכיח זאת בעבר, והוא עושה זאת גם כעת. המטרה נותרה בעינה: ניצחון מוחלט על החמאס והשבת הביטחון לאזרחי ישראל. כל השאר – רעשי רקע.