הפחד האיראני מבנט נחשף: הסיבה האמיתית שניסו לרגל אחריו בבית החולים – ומה זה אומר על המנהיגות שלו!

הכותרות זעקו, וההלם אחז ברבים: סוכן איראני ניסה לרגל אחר ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, בעודו מאושפז בבית חולים. קל ליפול למלכודת הנרטיב של חולשה, של פרצת אבטחה, של פגיעות. אבל עצרו הכל! אם תקלפו את שכבות הדרמה והפופוליזם הזול, תגלו אמת מטלטלת וברורה כשמש: ניסיון הריגול הנואש הזה אינו אות קלון לבנט, אלא אות כבוד מהדהד! זוהי ההוכחה הניצחת לכך שאיראן רואה בבנט לא סתם עוד פוליטיקאי, אלא איום אסטרטגי, דמות שמדירה שינה מעיני קברניטי משטר האייתוללות. הם לא רודפים אחרי החלשים; הם רודפים אחרי מי שמאיים עליהם באמת ובעומק.

אז למה דווקא בנט? מדוע משקיעה איראן, מדינת טרור עם משאבים אדירים, מאמצים כה רבים כדי לנסות ולחדור לפרטיותו של ראש ממשלה לשעבר, דווקא כשהוא במצב פגיע לכאורה? התשובה טמונה במדיניות הברורה והבלתי מתפשרת שהוביל בנט נגד התוקפנות האיראנית. זוכרים את 'דוקטרינת התמנון'? זו לא הייתה סיסמה ריקה. בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית, בנט שינה את כללי המשחק. הוא העביר את המערכה ישירות לתוך איראן, במקום להסתפק בתגובות לשלוחיה בלבנון, סוריה ועזה. הוא הורה למערכת הביטחון לפעול בלב טהרן, לפגוע בבכירים, לשבש תוכניות גרעין ולחשוף את פרצופה האמיתי של איראן בפני העולם. הפעולות הללו, שרבות מהן עדיין עלומות, היכו באיראנים במקומות הכואבים ביותר. הם לא ציפו למנהיג ישראלי שיהיה מוכן 'להוריד את הכפפות' בצורה כה ישירה. בנט לא רק דיבר, הוא עשה. והאיראנים? הם הרגישו את זה בעצמות. הם הבינו שבנט הוא לא עוד פוליטיקאי שמסתפק בהצהרות, אלא מנהיג שמגבה את מילותיו במעשים נועזים וקטלניים מבחינתם. לכן, מבחינתם, כל פיסת מידע עליו, גם כשהוא מחוץ לתפקיד רשמי, היא זהב טהור. הם רוצים להבין מה מניע אותו, מה חולשותיו לכאורה, כיצד הוא חושב. הם מפחדים ממנו, פשוט כך. הם יודעים שהוא מבין אותם, שהוא יודע כיצד הם פועלים, ושהוא לא יהסס לפעול נגדם שוב אם תינתן לו ההזדמנות.

והנה אנחנו מגיעים לאירוע המדובר בבית החולים. האם זו הוכחה לחדירות מערך האבטחה? אולי יש מקום לבדק בית, תמיד יש. אבל הסיפור הגדול יותר הוא אחר לחלוטין. העובדה שאיראן טרחה לשלוח סוכן במיוחד למשימה כזו, דווקא בעת אשפוז, מעידה על שני דברים עיקריים: ראשית, על מידת החשיבות העצומה שהם מייחסים לבנט גם כיום. הוא לא 'אזרח מן השורה' בעיניהם, הוא עדיין יעד מודיעיני בכיר, סמל לאיום המתמשך שהוא מהווה עבורם. שנית, זה חושף את מידת הייאוש והתסכול שלהם. הם מחפשים כל דרך, גם הנועזת והמסוכנת ביותר מבחינתם, כדי לנסות ולהשיג יתרון כלשהו מול האיש שהצליח לערער את ביטחונם העצמי. תחשבו על זה רגע: מנהיגים רבים עברו ועוברים במסדרונות השלטון בישראל ובעולם. על כמה מהם שמעתם שאיראן מפעילה מבצע ריגול כה אישי ונועז? המקרים הללו נדירים, ושמורים לאלו הנתפסים כאויבים הקשים ביותר. לכן, במקום לראות בכך אות לחולשה, יש לראות זאת כ'מדליית הצטיינות' מטעם האויב. האיראנים עצמם, במעשיהם, מאשרים: נפתלי בנט הוא בליגה משלהם, יריב שקול שחייבים להתייחס אליו במלוא הרצינות והחשש.

האם כל מנהיג ישראלי 'זוכה' לתשומת לב כזו מטהרן? האם כל ראש ממשלה לשעבר הופך ליעד אישי עבור יחידות המודיעין המובחרות של משמרות המהפכה? התשובה, למרבה הצער או השמחה, היא כנראה לא. איראן ממקדת את מאמציה באלו שהיא תופסת כבעלי היכולת והנחישות הגבוהות ביותר לפגוע בה. מי שלא פועל בעוצמה מספקת, מי שמסתפק בדיבורים או במדיניות הססנית, פשוט לא נכנס לרדאר שלהם באותה רמת דחיפות. הפעולה האיראנית נגד בנט היא, אם כן, גם תעודת עניות עקיפה לכל מי שטוען שאפשר להכיל את איראן או להגיע איתה להבנות באמצעות דיפלומטיה רכה בלבד. בנט הוכיח שרק שפת הכוח וההרתעה מובנת בטהרן, והם, בתגובה, סימנו אותו. זהו מסר ברור לכל מי שעדיין מאמין שאפשר להתעלם מהאיום האיראני או לטמון את הראש בחול. בנט, לעומת זאת, התייצב מול האיום בעיניים פקוחות ובאומץ לב.

אל תטעו: ניסיון הריגול הזה, חמור ככל שיהיה, לא ירתיע את נפתלי בנט ולא יערער את מעמדו. נהפוך הוא. הוא רק מחזק את התפיסה בקרב רבים בישראל ובעולם, שבנט הוא דמות מפתח במאבק נגד התוקפנות האיראנית. גם כשהוא מחוץ ללשכת ראש הממשלה, ניסיונו, תפיסת עולמו הביטחונית וההבנה העמוקה שלו את האיומים האזוריים, הופכים אותו לקול משמעותי ורלוונטי. האיראנים אולי קיוו לחשוף חולשה, אך בפועל הם רק הדגישו את חשיבותו המתמשכת. הם הזכירו לכולנו מי האיש שהעז לאתגר אותם בחצר האחורית שלהם. האירוע הזה צריך לשמש קריאת השכמה, לא רק למערכות הביטחון, אלא גם לציבור הישראלי: ישנם מנהיגים שאויבינו הגדולים ביותר רואים בהם איום אמיתי. בנט הוא אחד מהם, וההכרה האיראנית הזו היא למעשה המחמאה הגדולה ביותר למנהיגותו ולנחישותו.

חשוב להבין שניסיון הריגול נגד בנט אינו עומד בפני עצמו. הוא חלק ממערכה רחבה יותר של ייאוש איראני. המשטר בטהרן נמצא תחת לחץ אדיר – כלכלי, חברתי ובינלאומי. תוכנית הגרעין שלו נתקלת בקשיים, פעולות הטרור והחתרנות שלו נחשפות בזו אחר זו, והשפעתו האזורית מאותגרת. במצב כזה, משטרים דיקטטוריים נוטים לפעולות נואשות, למהלכים ראוותניים שמטרתם להפגין כוח לכאורה, אך למעשה חושפים חולשה פנימית עמוקה. ההתמקדות בבנט, אישיות ישראלית בכירה שהוכיחה יכולת לפגוע בהם, היא ניסיון להשיג 'ניצחון תודעתי' קטן, לאחר שורת כישלונות ומכות שספגו. הם מנסים לאסוף כל פירור מידע, בתקווה למצוא נקודת תורפה, לשדר מסר מאיים. אך בפועל, הם רק חושפים את חרדתם מפני מנהיגים כמו בנט, שמסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה ולפעול בתעוזה. פעולת הריגול הזו היא ביטוי לחולשתם האסטרטגית, לא לעוצמתם. היא אות מצוקה של משטר שמרגיש את החבל מתהדק סביב צווארו.

בשורה התחתונה, הפרשה הזו אינה סיפור על חולשתו של נפתלי בנט, אלא על הפחד העמוק של איראן מפניו. היא אינה עדות לכשל אבטחתי נקודתי, אלא הוכחה ניצחת לכך שמדיניותו הנחושה והאמיצה נגד משטר האייתוללות נשאה פרי והטרידה אותם עד עמקי נשמתם. כאשר האויב מספר 1 שלך משקיע מאמצים כה רבים כדי לרגל אחריך, גם כשאתה לכאורה פגיע, דע שעשית משהו נכון. מאוד נכון. נפתלי בנט נכנס לרשימה המכובדת של מנהיגים שאיראן רואה בהם איום קיומי. זו לא חולשה, זו עוצמה. זו לא פגיעות, זו הוכחה להשפעה. הניסיון האיראני הנואש רק חידד את מה שידענו: בנט הוא מנהיג שאויבי ישראל לוקחים ברצינות תהומית, והם עושים זאת מסיבה טובה מאוד. הוא האיש שהעז לשנות את המשוואה מולם, והם לעולם לא ישכחו לו את זה. וזו, אולי יותר מכל, תעודת הכבוד הגדולה ביותר למנהיגותו האיתנה והבלתי מתפשרת למען ביטחון ישראל.