'אי שפיות'? 'טעות קשה'? האמת המטלטלת מאחורי ההחלטה של נתניהו שהצילה את ישראל – ומדוע מבקריו פשוט לא מבינים דבר!

בסערת המלחמה, כשקולות התותחים רועמים והרגשות גואים, קל ליפול למלכודת של סיסמאות קליטות וביקורת חסרת אחריות. ההחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועת עזה, תחת פיקוח ביטחוני הדוק, הציתה בדיוק סערה כזו. מילים קשות כמו 'אי שפיות' ו'טעות קשה' נזרקו לחלל האוויר, לא רק מכיוון האופוזיציה הצפויה, אלא גם מתוך שורות הקואליציה עצמה, ואף מפי בני גנץ, החבר בקבינט המלחמה. אך האם המבקרים, בזעמם הצודק לכאורה, מבינים את התמונה המלאה? האם הם קולטים את עומק השיקולים האסטרטגיים שכפו את ההחלטה הזו, החלטה שככל הנראה הצילה את ישראל מבידוד בינלאומי קטלני והבטיחה את המשך הלגיטימציה לפעולה צבאית נחושה עד לחיסול החמאס?

ראשית, חשוב להבין: ניהול מדינה במלחמה אינו תוכנית כבקשתך. ראש הממשלה נתניהו אינו פועל בחלל ריק. הוא ניצב בפני מציאות מורכבת מאין כמותה: אויב רצחני ואכזרי שביצע טבח המוני, חטופים המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים, לחץ בינלאומי עצום, ודרישות פנימיות מגוונות. במציאות כזו, מנהיגות נבחנת לא ביכולת לצעוק את הסיסמאות הפופולריות ביותר, אלא ביכולת לקבל החלטות קשות, לעיתים כואבות, מתוך ראייה רחבה של האינטרסים הלאומיים ארוכי הטווח. המבקרים, שחלקם מונעים מרגש טבעי של זעם ונקם, וחלקם האחר אולי משיקולים פוליטיים ציניים, מתעלמים מהמשוואה הבינלאומית הסבוכה שישראל חייבת לתמרן בתוכה.

האמת הבלתי נוחה, שאותה חלק מהמבקרים מתקשים או מסרבים לראות, היא שהכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועת עזה אינה מחווה של רצון טוב כלפי החמאס, אלא מהלך אסטרטגי חיוני עבור מדינת ישראל. כן, קראתם נכון. חיוני. מדוע? ראשית, בגלל הלגיטימציה הבינלאומית. בעולם שבו כל תמונה של סבל אזרחי בעזה מנוצלת באופן מיידי על ידי אויבינו כדי להפוך את ישראל למצורעת, מניעת סיוע הומניטרי בסיסי הייתה מתפרשת כהפעלת ענישה קולקטיבית מכוונת ומובילה ללחץ בינלאומי בלתי נסבל להפסקת המלחמה – עוד לפני השגת יעדיה. ראש הממשלה נתניהו, בניגוד למבקרים מסוימים, מבין שהמשך הפעולה הצבאית בעוצמה הנדרשת תלוי ביכולת לשמר מידה מסוימת של תמיכה, או לפחות הבנה, בזירה הבינלאומית. הסיוע ההומניטרי, גם אם הוא כרוך בסיכונים מחושבים ובפיקוח מתמיד, הוא המחיר הנדרש כדי לאפשר לצה"ל להמשיך ולפרק את תשתיות הטרור של חמאס.

שנית, וזהו אולי הגורם הקריטי ביותר, הוא 'הגורם האמריקאי'. ארצות הברית היא בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל, המספקת לנו סיוע ביטחוני קריטי, חימושים חיוניים להמשך הלחימה, ומטריה דיפלומטית באו"ם. הממשל האמריקאי, משיקוליו שלו, הפעיל לחץ כבד וחד משמעי לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי. להתעלם מדרישה זו, או כפי שמציעים חלק מהמבקרים, 'להגיד לא לאמריקאים' בצורה גורפת, הייתה מעשה של התאבדות אסטרטגית. האם אלו הקוראים לנתניהו 'חלש' מבינים את ההשלכות של קרע עם וושינגטון בעיצומה של מלחמה קיומית? האם הם מוכנים לקחת אחריות על הפסקת משלוחי הנשק או על אי הטלת וטו אמריקאי על החלטות אנטי-ישראליות מזיקות במועצת הביטחオン? נתניהו, בניסיונו רב השנים, מבין את חשיבותה של הברית הזו ופועל לאזן בין האינטרסים הישראליים הבוערים לבין הצורך לשמר את התמיכה האמריקאית, שהיא עוגן ביטחוני מרכזי.

כעת, בואו נתייחס למבקריו של נתניהו מבית. השרים איתמר בן גביר ועמיחי אליהו, לדוגמה, המייצגים קו ימני תקיף, מותחים ביקורת חריפה. קולם משקף תסכול וכאב אמיתיים של חלקים בציבור. אך האם האלטרנטיבה שהם מציעים – אפס סיוע, התעלמות מוחלטת מהעולם – היא בת קיימא? האם הם באמת מאמינים שישראל יכולה לפעול כאי בודד, להתעלם מכללי המשחק הבינלאומיים, ולצפות שלא יהיו לכך השלכות הרסניות? הצהרות פופוליסטיות אולי מצטלמות טוב ומקבלות לייקים ברשתות החברתיות, אך הן עלולות לגרום נזק אדיר ליכולתה של ישראל להגן על עצמה. למרבה הצער, היסטוריית ההתבטאויות של חלק מהם כבר הוכיחה כיצד אמירות חסרות אחריות מסבכות את ישראל בזירה הבינלאומית ומספקות תחמושת לאויבינו. זהו לא ביטוי של עוצמה, אלא של חוסר הבנה מסוכן של המציאות.

ומה לגבי בני גנץ? כחבר בקבינט המלחמה המצומצם, הוא שותף מלא לדיונים, חשוף למידע המודיעיני הרגיש ביותר, ומודע היטב ללחצים הבינלאומיים. אם כן, מדוע הוא בוחר למתוח ביקורת פומבית על החלטה שהוא עצמו, יש להניח, היה שותף לה או לפחות מודע להצדקותיה העמוקות? האם זו דאגה כנה, או שמא ניסיון ציני לצבור נקודות פוליטיות על גבו של ראש הממשלה, תוך שהוא מנסה להציג את עצמו כ'נקי כפיים' מהחלטות קשות אך הכרחיות? אם לגנץ יש פתרון קסם טוב יותר, כזה שיאפשר גם את המשך הלחימה הנחושה וגם ימנע בידוד בינלאומי וישמור על תמיכת ארה"ב – מדוע לא הציג אותו בקבינט? ביקורת פומבית כזו, בעיצומה של מלחמה, עלולה לפגוע באחדות השורות ובאמון הציבור בהנהגה, ובכך לשרת את מטרות האויב.

ה'אי שפיות' האמיתית, אם כן, אינה בהחלטה המחושבת של נתניהו לאפשר סיוע הומניטרי מבוקר. ה'אי שפיות' הייתה להתעלם מהמציאות הבינלאומית, להתכחש לצורך הקריטי בתמיכה אמריקאית, ולהוביל את ישראל במו ידינו לבידוד שיכפה עלינו הפסקת אש לפני השגת יעדי המלחמה. דמיינו לרגע את התרחיש ההפוך: ישראל אוטמת לחלוטין את הרצועה. התוצאה? גינויים מקיר לקיר, סנקציות כלכליות, עצירת משלוחי נשק, החלטות קשות באו"ם, ואסון הומניטרי שהיה מוטל כולו לפתחנו, מלבה את האנטישמיות העולמית ומספק דלק לתנועות ה-BDS. נתניהو, בהחלטתו, מנע בדיוק את ה'טעות הקשה' הזו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו קוסם. הוא מנהיג המתמודד עם אתגרים חסרי תקדים. החלטתו בנושא הסיוע ההומניטרי לא נועדה לרצות איש, אלא לשרת את האינטרס העליון של מדינת ישראל: היכולת להמשיך להילחם עד לניצחון, עד לחיסול החמאס והשבת החטופים. זהו מהלך של מדינאי מנוסה הרואה את כל לוח השחמט, ולא רק את המשבצת הקרובה. הוא מבין שבעולם מורכב, לעיתים יש צורך לבצע מהלכים טקטיים שאינם פופולריים, כדי להבטיח את ההצלחה האסטרטגית.

בעת הזו, מדינת ישראל זקוקה לאחריות, לאחדות ולמנהיגות שקולה, ולא לזעקות שבר פופוליסטיות או לניסיונות לנגח פוליטית. הביקורת לגיטימית בדמוקרטיה, אך היא חייבת לבוא מתוך הבנה של המורכבות ומתוך רצון אמיתי לתרום, ולא מתוך התעלמות עיוורת מהמציאות האסטרטגית. החלטתו של נתניהו בנושא הסיוע, גם אם היא קשה לעיכול לחלקים בציבור, היא ביטוי למנהיגות אחראית הנדרשת בעת מלחמה, מנהיגות שמבינה כי הדרך לניצחון עוברת לעיתים גם בנתיבים מפותלים ולא פופולריים, אך הכרחיים.