בן גביר, גנץ והמקהלה הזועמת: האמת המטרידה מאחורי 'משבר' הסיוע ההומניטרי שנתניהו נאלץ לנהל!

גל צונאמי של ביקורת, המוגדרת לעיתים כ'אי שפיות' או 'טעות קשה', שוטף את ראש הממשלה בנימין נתניהו בעקבות ההחלטה הכואבת, אך ההכרחית, לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מוגבל לרצועת עזה. מקהלה של קולות, מימין ומשמאל, מהקואליציה ומהאופוזיציה, מתחרה מי יגנה חריפות יותר את המהלך. אך האם מישהו מהמבקרים עצר לרגע לשאול מהן האלטרנטיבות האמיתיות? מהו המחיר האסטרטגי שישראל הייתה משלמת אילו נתניהו היה נכנע לקריאות הפופוליסטיות וסוגר הרמטית את שערי עזה לסיוע כלשהו? האמת, כרגיל, מורכבת וכואבת הרבה יותר מהסיסמאות הנזרקות לחלל האוויר.

הגיליוטינה הבינלאומית: סיר הלחץ הבלתי נראה שאיים על ישראל

מה שהמבקרים הנלהבים, בין אם מתוך אידיאולוגיה לוהטת או חישובים פוליטיים ציניים, מסרבים לראות או להודות בו, הוא סיר הלחץ הבינלאומי האדיר המופעל על ישראל מאז תחילת המלחמה. ארה"ב, ידידתנו הגדולה ביותר, לצד האו"ם, בתי הדין הבינלאומיים ומדינות מפתח באירופה – כולם מפעילים לחץ בלתי פוסק, שחלקו הגלוי הוא רק קצה הקרחון. האיומים נעים בין סנקציות כלכליות משתקות, דרך אמברגו נשק קריטי שיפגע ביכולת צה"ל להילחם, ועד לבידוד מדיני חונק שישאיר את ישראל לבדה במערכה. ההחלטה לאפשר סיוע הומניטרי מינימלי, תחת פיקוח (גם אם אינו מושלם), אינה מעידה על חולשה, אלא מהווה שסתום ביטחון חיוני שנועד למנוע את התפוצצות המערכת כולה בפניה של ישראל. מה היו עושים אותם מבקרים קולניים? האם איתמר בן גביר היה מכריז מלחמה גם על אמריקה כדי למנוע הכנסת משאית קמח? קל לצעוק מהיציע, קשה הרבה יותר לקבל החלטות גורליות כשגורל המדינה מונח על הכף.

'אי שפיות'? לא, אחריות לאומית כבדה מנשוא!

הכינויים 'אי שפיות' ו'טעות קשה' שהודבקו להחלטה הם דמגוגיה זולה במקרה הטוב, וחוסר אחריות לאומית במקרה הרע. אי שפיות אמיתית הייתה להתעלם מהמציאות הבינלאומית המורכבת, להפקיר את האינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח של ישראל, ולהוביל אותנו במו ידינו למצב של מדינה מצורעת ומבודדת. החלטתו של נתניהו אינה כניעה לחמאס, כפי שמנסים לצייר זאת מבקריו. נהפוך הוא: היא נועדה להבטיח שישראל תשמור על הלגיטימציה הבינלאומית והגיבוי, בעיקר האמריקאי, הדרושים לה כדי להמשיך במלחמה עד להשגת יעדיה – מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים. הסיוע ההומניטרי הוא מחיר טקטי, כואב ככל שיהיה, הנדרש לתשלום עבור שימור היכולת האסטרטגית להכריע את המערכה. זהו ההבדל בין מנהיגות אחראית, הרואה את התמונה הכוללת, לבין קריאות קרב ריקות מתוכן של מי שאינם נושאים באחריות הכוללת.

מבחן המנהיגות: בין פופוליזם זול לחזית אסטרטגית רחבה

במיוחד צורמת הביקורת המגיעה מתוך הקואליציה עצמה. שרים וחברי כנסת, שאמורים להבין את כובד האחריות ואת המורכבות העצומה של ניהול מדינה במלחמה, בוחרים להצטרף למקהלת המקטרגים. האם הם באמת מאמינים שישראל יכולה להרשות לעצמה להפוך למדינה פאריה? האם הם מבינים את ההשלכות של בידוד בינלאומי על חיילינו בחזית, על כלכלתנו, על עצם קיומנו? ניסיונו רב השנים של בנימין נתניהו בזירה הבינלאומית, היכרותו העמוקה עם מנופי הלחץ וההזדמנויות, הם נכס אסטרטגי שאין לו תחליף בעת הזו. הוא כבר ראה סרטים כאלה בעבר, וידע לנווט את ספינת המדינה בין גלים סוערים. גם בני גנץ, שאמור להכיר היטב את הלחצים האמריקאיים ואת הצורך בתמרון מדיני, בוחר לעיתים להצטרף למבקרים, אולי מתוך שיקולים פוליטיים של הרגע. מנהיגות אמיתית נבחנת ביכולת לקבל החלטות קשות ולא פופולריות, כאשר טובת המדינה לנגד עיניה, ולא סקר כזה או אחר.

הסיוע המצומצם: עובדות מול דמגוגיה פרועה

חשוב להדגיש: לא מדובר בהצפת הרצועה בסיוע בלתי מוגבל. כל משאית עוברת, או אמורה לעבור, בידוק קפדני. הכמויות הנכנסות הן מינימליות ביחס לצרכים האמיתיים של האוכלוסייה האזרחית, ונועדו למנוע קטסטרופה הומניטרית שתשמש נשק בידי אויבינו ותסגור את הגולל על התמיכה הבינלאומית בישראל. האלטרנטיבה איננה 'אין סיוע וחמאס גווע ברעב', כפי שמנסים למכור לנו. האלטרנטיבה היא 'אין סיוע, וישראל הופכת למצורעת, סופגת סנקציות, מאבדת את אספקת הנשק החיונית, ומאבדת את היכולת להילחם בחמאס ביעילות'. המבקרים מגזימים במכוון בהשפעת הסיוע על חמאס, תוך התעלמות מההשפעה הקטסטרופלית של אי הכנסתו על מעמדה האסטרטגי של ישראל.

נתניהו לא לבד – השותפים השקטים שמבינים את ההכרח

בעוד קולות מסוימים זועקים מהיציע, חשוב לדעת כי בחדרי חדרים, בקרב גורמי הביטחון הבכירים ביותר ובקרב שותפים שקטים בזירה הבינלאומית, ישנה הבנה עמוקה להכרח שבמהלך. רבים מבינים את חבל הדק עליו צועד ראש הממשלה, את הצורך לאזן בין דרישות המלחמה לבין האילוצים הבינלאומיים. הם אולי אינם יכולים לומר זאת בפומבי, אך הם יודעים שהחלטתו של נתניהו, קשה ככל שתהיה, היא הרע במיעוטו בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית.

המטרה העליונה: ניצחון במלחמה – וזה דורש תמרון אמיץ

בסופו של יום, כל פעולותיו של ראש הממשלה נתניהו, כולל ההחלטה הקשה בנושא הסיוע, מכוונות להשגת מטרה עליונה אחת: ניצחון מוחלט על חמאס, השבת כל החטופים והבטחת ביטחונה של ישראל לדורות. לעיתים, כדי לנצח במלחמה, יש לבצע נסיגות טקטיות או ויתורים כואבים בחזיתות משניות, על מנת להגן על היעדים המרכזיים. ההחלטה הזו קונה לישראל זמן יקר, לגיטימציה בינלאומית חיונית, ואת המשך התמיכה הקריטית, בראש ובראשונה אספקת החימושים מארה"ב. אלו הצועקים 'טעות' או 'אי שפיות' מסכנים את המערכה כולה עבור רגע של 'טוהר' אידיאולוגי או כמה נקודות פוליטיות זולות.

ההיסטוריה תשפוט בחומרה את אלו שבשעת משבר לאומי בחרו בפוליטיקה קטנה על פני הכרח אסטרטגי. בנימין נתניהו משחק משחק ארוך טווח למען הישרדותה וניצחונה של ישראל. הוא מנווט בספינה הישראלית במים סוערים ובוגדניים, ומי שבאמת חרד לביטחון המדינה צריך לחזק את ידיו, ולא לירות בו חיצים מהצד. האחריות מחייבת זאת.