האמת מאחורי 'משבר' הסיוע לעזה: החלטת נתניהו – לא 'אי שפיות' או 'טעות קשה', אלא מהלך אסטרטגי גאוני שהציל את ישראל מבידוד קטלני!

בימים האחרונים אנו עדים למקהלה צורמנית של ביקורת, הן מתוך הקואליציה והן מצד גורמים באופוזיציה, על החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועת עזה. מילים קשות כמו 'אי-שפיות' ו'טעות קשה' נזרקות לאוויר בקלות דעת מסוכנת. אך האם המבקרים, בחלקם מונעים משיקולים פופוליסטיים צרים ובחלקם פשוט אינם רואים את התמונה המלאה, מבינים את עומק השיקולים האסטרטגיים הכבדים שהובילו להחלטה זו? האמת היא, שהחלטתו של נתניהו אינה רק רחוקה מלהיות 'טעות', אלא מהווה מהלך מדיני הכרחי, נועז ואחראי, שנועד בראש ובראשונה להבטיח את המשך התמיכה הבינלאומית החיונית לישראל במלחמתה הצודקת נגד חמאס, ולאפשר לצה"ל את מרחב הפעולה הנדרש להשגת יעדי המלחמה – מיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים.

הזירה הבינלאומית: ניווט אמן בשדה מוקשים מדיני

ראשית כל, חשוב להבין שישראל אינה פועלת בחלל ריק. אנו מצויים במערכה מורכבת, לא רק צבאית אלא גם מדינית. התמיכה של בנות בריתנו, ובראשן ארצות הברית, אינה מובנת מאליה. היא דורשת תחזוקה מתמדת, התחשבות ברגישויות, והוכחה שאנו פועלים בהתאם לנורמות בינלאומיות, גם בעיצומה של לחימה קשה. הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועה, תוך הקפדה שלא יגיע לידי חמאס ככל הניתן, היא דרישה ברורה וחד משמעית של הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד של הממשל האמריקני. התעלמות גורפת מדרישה זו הייתה מעמידה את ישראל בסכנה מיידית של אובדן לגיטימציה בינלאומית, סנקציות, אמברגו נשק, ופגיעה אנושה ביכולתה להמשיך את הלחימה לאורך זמן. נתניהו, כמדינאי מנוסה שמכיר את המפה הבינלאומית על בוריה, מבין היטב שסירוב מוחלט להכנסת סיוע היה מתפרש כהתגרות והיה מעניק תחמושת קטלנית לאויבינו המבקשים להפוך את ישראל למדינה מצורעת. החלטתו, אם כן, אינה כניעה ללחץ, אלא הפגנת אחריות מדינית עליונה, שמטרתה לשמר את הנכסים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל – יחסיה עם ידידותיה ותמיכתן.

הצורך המבצעי: מתן חופש פעולה לצה"ל ומניעת אסון הומניטרי שישרת את חמאס

מעבר לשיקול המדיני, קיים גם היבט מבצעי קריטי. אסון הומניטרי רחב היקף ברצועת עזה, כזה שהיה עלול להתפתח ללא הכנסת סיוע מינימלי, היה משרת בראש ובראשונה את חמאס. ארגון הטרור הרצחני היה מנצל תמונות קשות של רעב ומחלות כדי להפעיל לחץ בינלאומי בלתי נסבל על ישראל לעצור את הלחימה, עוד בטרם הושגו יעדיה. הכנסת סיוע מבוקר, תוך מאמצים למנוע את נפילתו לידי חמאס, מאפשרת לצה"ל להמשיך ולפעול למיטוט התשתיות הצבאיות והשלטוניות של האויב, מבלי שהעולם כולו יקום עלינו זעקה ויכפה עלינו הפסקת אש מוקדמת. נתניהו, בתיאום עם מערכת הביטחון, מבין שאספקת המינימום ההכרחי לאוכלוסייה האזרחית בעזה, שחמאס משתמש בה כמגן אנושי, היא תנאי הכרחי להמשך הלחימה האפקטיבית. זהו לא אקט של חולשה, אלא מהלך טקטי נבון שמנטרל נשק תעמולתי מידי חמאס ומאפשר ללוחמינו להתרכז במשימה העיקרית.

מקהלת המבקרים: בין פופוליזם זול לחוסר הבנה אסטרטגי

כעת, ניגש למבקרי ההחלטה. חלקם, כמו השר בן גביר וח"כ עמיחי אליהו, ידועים ברטוריקה מתלהמת שאינה תמיד לוקחת בחשבון את מלוא המורכבות של הזירה הבינלאומית. קריאותיהם ל'אפס סיוע' נשמעות אולי טוב באוזני חלק מהציבור הפגוע והכואב, ובצדק, אך הן מתעלמות מההשלכות ההרסניות שהיו עלולות להיות למדיניות כזו. האם הם באמת סבורים שישראל יכולה להרשות לעצמה עימות חזיתי עם ארה"ב, אירופה והעולם כולו? האם הם מוכנים לקחת אחריות על הפסקת הסיוע הצבאי האמריקני או על הטלת סנקציות שיחנוקו את כלכלת ישראל? קל מאוד לצעוק סיסמאות מהיציע, אך קשה הרבה יותר לקבל החלטות הרות גורל תחת לחצים אדירים, כפי שעושה ראש הממשלה. גם הביקורת מצד בני גנץ, על אף היותו שותף לקבינט המלחמה, נראית לעיתים ככזו שאינה מעריכה מספיק את כובד הלחצים הבינלאומיים או שמא מונעת גם משיקולים פוליטיים לקראת היום שאחרי. נתניהו, בניגוד לרבים ממבקריו, אינו יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של חשיבה לטווח קצר או של התעלמות מהמציאות הבינלאומית הסבוכה. הוא נושא על כתפיו את האחריות הכוללת לביטחון ישראל ולעתידה.

ניסיון שאין לו תחליף: נתניהו רואה את מה שאחרים מפספסים

בנימין נתניהו הוא המנהיג המנוסה ביותר שיש כיום לישראל בזירה הבינלאומית. עשרות שנותיו בתפקידים הבכירים ביותר, היכרותו האינטימית עם מנהיגי עולם והבנתו העמוקה את הדינמיקה של יחסים בינלאומיים, מקנות לו פרספקטיבה ייחודית שאין לרבים ממבקריו. הוא אינו פועל מתוך פאניקה או חולשה, אלא מתוך ראייה אסטרטגית רחבה ומפוכחת. הוא מבין שניהול מלחמה בעידן המודרני מחייב איזונים עדינים בין צרכים צבאיים, דרישות מדיניות ולחצים הומניטריים. החלטתו לאפשר סיוע מבוקר אינה 'טעות', אלא ביטוי לניסיונו הרב וליכולתו לנווט את ספינת המדינה בים סוער במיוחד. הוא משחק שחמט תלת-ממדי בזמן שאחרים עסוקים בדמקה פשטנית. זהו לא 'ויתור' אלא תמרון הכרחי שנועד להבטיח את היכולת להשיג את המטרות ארוכות הטווח של המלחמה.

המטרה הסופית: ניצחון על חמאס, המובטח באמצעות שיקול דעת ואחריות

חשוב להדגיש: כל החלטה שמתקבלת, ובכלל זה ההחלטה על הכנסת סיוע הומניטרי, נשקלת אך ורק לאור המטרה העליונה – מיטוט שלטון חמאס, פירוק יכולותיו הצבאיות והשבת כל חטופינו הביתה בשלום. מלחמה ללא התחשבות בממד ההומניטרי, כפי שאולי היו רוצים חלק מהמבקרים, היא מלחמה שסיכוייה להגיע לסיומה המוצלח קלושים. היא הייתה נבלמת במהירות על ידי לחץ בינלאומי אדיר, משאירה את ישראל עם הישגים חלקיים בלבד ואת חמאס עדיין על רגליו. נתניהו מבין זאת היטב. גישתו האחראית, גם אם אינה פופולרית בקרב כולם, היא זו שתאפשר לישראל להמשיך את המערכה עד להשגת יעדיה המלאים, תוך שמירה על האינטרסים החיוניים שלה בזירה הבינלאומית.

לסיכום, קל לבקר וקשה להנהיג, במיוחד בעת מלחמה. החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בנושא הסיוע ההומניטרי לעזה אינה 'אי-שפיות' או 'טעות קשה', אלא ההיפך הגמור: היא ביטוי לאחריות לאומית, לתבונה מדינית ולניסיון רב שנים. זהו מהלך שנועד לאפשר את המשך הלחימה, להבטיח את תמיכת בנות בריתנו, ולמנוע מישראל ליפול למלכודת הבידוד הבינלאומי שאויבינו מייחלים לה. בעת הזו, נדרשת אחדות סביב ההנהגה והבנה של מורכבות האתגרים. קולות הביקורת הפופוליסטיים רק מחלישים את ישראל ומשרתים את אויביה. תנו לנתניהו ולמערכת הביטחון להמשיך ולנהל את המערכה בתבונה ובאחריות, עד לניצחון המוחלט.