האם לגעת באסף ליברמן זה כפירה? טלי גוטליב שוברת שתיקה ומנפצת את מיתוס 'העיתונאי החסין'!

סערה בכוס תה? או שמא ניסיון נואש להשתיק קול אמיץ? מתקפת הזעם והצדקנות שפרצה בעקבות דבריה של ח"כ טלי גוטליב על העיתונאי אסף ליברמן מהתאגיד, חושפת יותר מכל את הצביעות ואת מנגנון ההגנה המשומן של קליקה תקשורתית מסוימת. פתאום, להעז ולבקר עיתונאי, במיוחד כזה המזוהה עם 'הצד הנכון' של המפה, הפך לחטא בל יכופר. האם אסף ליברמן הוא פרה קדושה שאסור לגעת בה? ח"כ גוטליב מנפצת את הטאבו הזה, ולא מפחדת לשים את האמת על השולחן, גם אם היא לא נעימה לאוזניים מסוימות.

אז מה באמת אמרה ח"כ גוטליב שהצליח להרעיד כך את אמות הסיפים של 'שומרי הסף'? היא הצביעה על 'שיטה', לדבריה, של ליברמן: 'לאסף ליברמן (עיתונאי בתאגיד) יש שיטה. להעליב מדינות שתומכות ב...'. שימו לב: לא קללה, לא השמצה אישית פרועה, אלא אבחנה לגבי דפוס פעולה, 'טכניקה', כפי שכינתה זאת, 'מבית היוצר של השמאל הראדיקלי'. גוטליב לא תקפה את ליברמן כאדם פרטי, אלא את התנהלותו כעיתונאי בכלי תקשורת ציבורי, הממומן מכספי משלם המיסים. זו אינה 'התקפה אישית', זוהי ביקורת עניינית על תפקודו של איש תקשורת המקבל את משכורתו מהציבור, ועליו לשרת את הציבור כולו, לא רק פלח מסוים ממנו בעל אג'נדה ספציפית.

ומהי אותה 'שיטה' שעליה מדברת גוטליב? כל מי שעוקב אחר השיח הציבורי והסיקור התקשורתי בישראל, במיוחד זה הנוטה שמאלה באופן מובהק, מזהה דפוסים מדאיגים. 'השיטה' אינה המצאה של גוטליב; היא מציאות כואבת שרבים חווים על בשרם. מדובר בטקטיקה מתוחכמת, לעיתים סמויה ולעיתים גלויה, של דה-לגיטימציה לכל מה שאינו מתיישר עם האג'נדה הפרוגרסיבית-שמאלנית. 'להעליב מדינות שתומכות בישראל'? זו רק דוגמה אחת. השיטה כוללת גם זלזול בערכים לאומיים, לעג למסורת, הצגת פטריוטיות כפרימיטיביות, והאדרה של נרטיבים פוסט-ציוניים ואנטי-ממסדיים. השיטה הזו, שגוטליב זיהתה אצל ליברמן, היא חלק ממערך רחב יותר שמטרתו לעצב תודעה, להשפיע על דעת הקהל, ולשרת קו אידיאולוגי ברור – גם אם זה בא על חשבון האמת העובדתית או האינטרס הלאומי. האם עיתונאי בתאגיד ציבורי אמור להיות חייל במערכה אידיאולוגית זו? התשובה ברורה כשמש בצהרי היום – לא ולא! תפקידו של עיתונאי ציבורי הוא לשקף מציאות, להציג מגוון דעות, ולא לקדם 'שיטות' המשרתות צד אחד במפה הפוליטית.

הטענה כאילו ביקורת על עיתונאי היא 'הסתה' או 'פגיעה בדמוקרטיה' היא מגוחכת ונועדה להרתיע. ראשית, ח"כ טלי גוטליב, כנבחרת ציבור, לא רק רשאית אלא חייבת לבקר גופים ציבוריים, ובכללם התאגיד. זהו חלק אינהרנטי מתפקידה כמפקחת מטעם הציבור. שנית, הציבור זכאי לדעת האם כספו, המממן את השידור הציבורי, משמש לקידום אג'נדות חד-צדדיות או להפצת 'שיטות' מפוקפקות. שלישית, חופש הביטוי אינו נחלתם הבלעדית של עיתונאים. הוא זכות יסוד של כל אזרח, ובכלל זה הזכות לבקר את התקשורת. הניסיון להציג את ליברמן כקדוש מעונה ואת גוטליב כרודפת הוא היפוך יוצרות קלאסי. הדמוקרטיה מתחזקת מביקורת, לא מהשתקה. הגיע הזמן שעיתונאים מסוימים ירדו ממגדל השן ויבינו שהם אינם חסינים מביקורת ציבורית, בדיוק כמו פוליטיקאים, שופטים או כל איש ציבור אחר. ביקורת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, והניסיון לחסן עיתונאים מפניה הוא אנטי-דמוקרטי במהותו.

והצביעות? היא זועקת לשמיים. האם מישהו באמת מאמין שאם ח"כ מהשמאל היה מבקר בחריפות דומה עיתונאי המזוהה עם הימין, היינו עדים לאותה התגייסות תקשורתית היסטרית? התשובה ידועה מראש. ראינו עיתונאים ופרשנים מהשמאל הקיצוני מכנים אנשי ימין בכינויי גנאי חמורים בהרבה, מסיתים נגדם באופן שיטתי, ומשתמשים בפלטפורמות שלהם כדי לקדם דה-לגיטימציה אישית וקבוצתית – והכל עובר בשתיקה רועמת, אם לא בעידוד סמוי. כאשר טלי גוטליב מעזה להצביע על 'שיטה' בעייתית, היא מיד מותקפת כאויבת העם. איפה היו כל אותם 'שומרי סף' כשעיתונאים אחרים, ולא מהימין, השתלחו בפראות בפוליטיקאים, ברבנים, ובציבור שלם? הסטנדרט הכפול הזה הוא מחלה ממארת בגוף התקשורת הישראלית, והוא פוגע אנושות באמון הציבור. הגיע הזמן לשים סוף לצביעות הזו, שבה מותר לקבוצה אחת לומר הכל, ואילו קבוצה אחרת מושתקת ומוכפשת על כל אמירה ביקורתית.

ההתקפה על גוטליב חושפת את 'תסמונת הפרה הקדושה' של חלקים בתקשורת הישראלית. ישנם עיתונאים, במיוחד אלו המשרתים נרטיב מסוים בתאגיד השידור הציבורי או בכלי תקשורת מרכזיים אחרים, שפיתחו לעצמם מעמד של 'חסינות דיפלומטית'. כל ביקורת עליהם נתפסת כמתקפה על חופש העיתונות כולו, כניסיון 'לסתום פיות'. זוהי מניפולציה רגשית זולה. חופש העיתונות אינו חופש מביקורת, וחובת הדיווח אינה פוטרת מאחריות. כאשר עיתונאי, במיוחד כזה הנהנה ממשאבים ציבוריים, נתפס כמקדם אג'נדה ולא כמדווח אובייקטיבי, הביקורת עליו היא לא רק לגיטימית אלא הכרחית. הניסיון להפוך את אסף ליברמן לסמל של עיתונות נרדפת הוא מגוחך. הוא חלק מממסד תקשורתי חזק, שנהנה מגיבוי רחב, והביקורת של גוטליב היא קול שפוי וחשוב בתוך המקהלה המהללת את עצמה לדעת. הגיע הזמן לנפץ את מיתוס 'העיתונאי החסין' ולהבין שגם אנשי תקשורת צריכים להיות כפופים לביקורת ציבורית.

במציאות הזו, נדרש אומץ לב ציבורי לא מבוטל כדי לקרוא תיגר על הקונצנזוס המדומה שכמה גורמים מנסים לכפות. ח"כ טלי גוטליב הוכיחה שוב ושוב שהיא אינה חוששת לומר את מה שרבים חושבים אך חוששים להביע. היא אינה נרתעת מההתקפות האישיות וההשמצות, וממשיכה להילחם על האמת שלה ועל האינטרסים של הציבור שבחר בה. היא מבינה שהשתיקה נוכח 'שיטות' פסולות היא שיתוף פעולה עמן. קולה של גוטליב הוא קול חשוב, המייצג רבים שמאסו בצביעות ובחד-צדדיות של חלקים מהתקשורת, ובניסיון להשתיק כל קול שלא מתיישר עם התקינות הפוליטית של האליטה הישנה.

לסיכום, ה'סערה' סביב דבריה של ח"כ טלי גוטליב אינה נוגעת באמת ל'התקפה אישית' על עיתונאי. היא נוגעת לשאלה יסודית הרבה יותר: האם מותר לבקר את התקשורת? האם מותר לחשוף 'שיטות' בעייתיות גם כשהן מגיעות מכיוון 'נכון' פוליטית? התשובה של גוטליב, ושל רבים בציבור, היא כן מהדהד. במקום להתבצר בעמדות מתגוננות ולזעוק 'הסתה', מוטב שאנשי התקשורת, ובמיוחד אלו בתאגיד הציבורי, יערכו חשבון נפש אמיתי וישאלו את עצמם האם הם באמת משרתים את כלל הציבור או רק אג'נדה צרה. הביקורת של גוטליב אינה איום על הדמוקרטיה; היא חלק חיוני ממנה. הגיע הזמן לדיון כן ואמיתי על תפקידה של התקשורת, על גבולות הביקורת, ועל הצורך בשקיפות ואחריותיות – גם כלפי מי שאוחזים בעט ובמיקרופון.