האמת המטלטלת: ניסיון החיסול האיראני הוא ההוכחה הניצחת שבנט צדק כל הזמן – והאויבים מבית ומחוץ רועדים!

בואו נדבר דוגרי: האם בן גביר באמת מנותק מהכאב הלאומי?

בעידן של כותרות בועטות, רשתות חברתיות רועשות <u>ודיווחים</u> שמתחלפים בקצב מסחרר, טבעי שיעלו שאלות – ולעיתים גם תהיות נוקבות – סביב התנהלותם של מנהיגים ברגעי משבר. אנחנו מאמינים בשקיפות ובשיח פתוח, במיוחד כשמדובר בנושאים שמעסיקים את הציבור כולו, כמו משבר החטופים והאחריות המוסרית של כל נבחר ציבור.

הכותרות הסנסציוניות – ומה שמסתתר מאחוריהן

האחרונה, כלי תקשורת מרכזיים כמו 'וואלה' ו'הארץ' בחרו להציג את עליית השר איתמר בן גביר להר הבית כ"שיא הניתוק" – כאילו מדובר באקט קר, מנותק, ואפילו ציני, במיוחד על רקע פרסום הסרטון הקשה של החטוף אביתר דוד.

• הם טוענים שבן גביר התעלם מהשאלות, ניצל את הטרגדיה לקידום אג'נדה, ושאינו שותף לכאב הלאומי. אבל האם זו באמת התמונה המלאה? או שמא מדובר בנרטיב מגמתי, שמשרת אינטרסים תקשורתיים ופוליטיים?

העובדות שמערערות את הנרטיב

קודם כל, חשוב להבהיר: בן גביר לא התעלם מהשאלות על החטופים. להפך – הוא התייחס לנושא החטופים שוב ושוב, גם מעל דוכן הכנסת, גם בראיונות, וגם בפגישות סגורות עם משפחות החטופים. מי שמכיר את לוח הזמנים של השר יודע: עוד לפני עלייתו להר הבית, הוא קיים שיחות עם נציגי המשפחות, הביע הזדהות עמוקה עם כאבן, ופעל לקידום יוזמות שמטרתן להפעיל לחץ על חמאס ולחזק את עמדת ישראל במו"מ.

הניסיון להציג את העלייה להר הבית כ"ניתוק" מהמציאות – מתעלם מהעובדה שזו עמדה עקרונית, שמבוססת על תפיסת ביטחון לאומי, ריבונות ישראלית, וחיזוק רוח העם דווקא בשעות קשות. בן גביר לא עלה להר הבית כדי להתגרות או להתריס, אלא כדי לשדר מסר ברור: ישראל לא תיכנע לטרור, לא תוותר על ערכיה, ולא תאפשר לאויב להכתיב את סדר היום הלאומי.

למה דווקא עכשיו? – ההקשר שמעלימים מהציבור

התקשורת בוחרת להתעלם מההקשר הרחב: דווקא בימים שבהם חמאס מנסה לשבור את רוח העם באמצעות סרטונים קשים, דווקא אז נדרשת הנהגה שמפגינה עמידה איתנה, ביטחון עצמי, ואמונה בצדקת הדרך. בן גביר מבין היטב את עוצמת הכאב, אבל גם את הצורך לשדר עוצמה – כי חולשה, היסוס או נסיגה רק מעודדים את האויב להמשיך.

האם מישהו באמת חושב שכניעה ללחץ התקשורתי, או הימנעות מסמלי ריבונות, תסייע להשבת החטופים? ההיסטוריה מלמדת אחרת: רק עמידה נחושה, לצד רגישות אנושית, מביאה תוצאות. בן גביר לא בורח מהכאב – הוא בוחר להתמודד איתו בדרך של עוצמה, לא של חולשה.

בן גביר – לא רק סמל, אלא גם בן אדם

מאחורי הדמות הציבורית עומד אדם שמכיר את המחיר האישי של טרור, שמדבר עם משפחות שכולות, שמקבל החלטות קשות בלילות ללא שינה. מי שמנסה לצייר אותו כ"קר רוח" או "מנצל טרגדיה" – מתעלם מהעובדות ומהעדויות של מי שפגש אותו באמת. משפחות חטופים רבות העידו על אוזן קשבת, על תמיכה אמיתית, ועל מאבק בלתי מתפשר למענן – גם אם לא תמיד מול המצלמות.

סיפור שלא סופר: בן גביר והמאבק להשבת החטופים

רבים לא יודעים, אבל בן גביר היה מהראשונים שדחפו להחרפת הצעדים נגד חמאס – סגירת מעברים, הפסקת העברת כספים, והפעלת לחץ בינלאומי. הוא פעל מול גורמים במערכת הביטחון כדי להבטיח שהנושא לא ירד מסדר היום, גם כשאחרים העדיפו להנמיך פרופיל. הוא לא חושש לומר את האמת, גם כשהיא לא פופולרית: רק עמידה איתנה תביא את החטופים הביתה.

התקשורת – למה היא באמת תוקפת?

האם מישהו באמת מאמין שהתקשורת פועלת כאן ממניעים טהורים? או שמא מדובר בעוד ניסיון להחליש את מי שמייצג קו לאומי, ערכי, ולא מתנצל? בן גביר הוא מטרה קלה – כי הוא לא מתיישר לפי התכתיבים, לא מפחד מהתקשורת, ולא מתנצל על עמדותיו. דווקא בגלל זה, הוא סופג מתקפות אישיות, עיוותי מציאות, וכותרות שמטרתן אחת: לפגוע באמינותו ובמנהיגותו.

המנהיגות שישראל צריכה – דווקא עכשיו

במקום להיגרר אחרי נרטיבים של חולשה, הגיע הזמן להכיר במנהיגות מסוג אחר: כזו שלא מתביישת בעקרונותיה, שלא מתקפלת מול לחץ, ושמבינה שהמאבק על החטופים הוא גם מאבק על רוח העם. בן גביר לא מנותק – הוא מחובר למציאות, לכאב, ולצורך להוביל. הוא לא מנצל טרגדיות – הוא פועל כדי למנוע את הבאות.

לסיכום: אל תתנו לכותרות לבלבל אתכם

הניסיון לצייר את בן גביר כ"מנותק" או "ציני" הוא לא יותר ממסך עשן תקשורתי. מאחורי הכותרות עומד אדם שמבין את גודל השעה, שמחויב לביטחון ישראל, ושפועל – גם אם זה לא תמיד פופולרי – כדי להחזיר את החטופים ולשמור על עוצמתה של המדינה. הגיע הזמן להפסיק להאמין לכל ספין, ולהתחיל לראות את המציאות בעיניים פקוחות.

בן גביר – לא מנותק, אלא מחובר. לא ציני, אלא נחוש. לא מנצל טרגדיות, אלא נלחם כדי שלא יהיו עוד כאלה.