לא נבהל, משיב מלחמה: מדוע הניסיオン האיראני לפגוע בבנט הוא דווקא אות ההצטיינות שלו – ומה יריביו לא מבינים?

הכותרות זעקו, והדיווחים על ניסיון הריגול האיראני שככל הנראה כוון נגד ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, הציפו את השיח. לרגע קל, אולי היו מי שביקשו לראות בכך סימן לחולשה, פרצת אבטחה, או סתם עוד אירוע ביטחוני שגרתי למרבה הצער. אך מי שמכיר את פועלו של בנט, ובעיקר את תפיסת העולם הנחרצת שלו מול הטרור האיראני, מבין מיד: זו אינה תקלה, זוהי תעודת הערכה מהאויב. זהו אות הצטיינות פר אקסלנס, המעיד יותר מכל על כך שבנט, בתקופת כהונתו הקצרה אך האינטנסיבית, הצליח לעשות משהו שבאמת ובתמים הרעיד את אמות הסיפים בטהרן. השאלה היא לא 'איך זה קרה?', אלא 'מה עשה בנט שהפך אותו למטרה כה בכירה עבור משטר האייתוללות?'

ראשית, חשוב להבין: משטרים אפלים כמו זה השולט באיראן אינם מבזבזים משאבי ריגול יקרים על דמויות שוליות או על מנהיגים שאינם מאתגרים אותם באופן ממשי. הם ממקדים את מאמציהם באלו שהם תופסים כאיום הגדול ביותר על מטרותיהם ההרסניות. העובדה שבנט סומן כיעד אינה מעידה על פגיעות אישית שלו, אלא על כך שהוא, במדיניותו ובמעשיו, נתפס בטהרן כמישהו שמסוגל ומוכן לשנות את כללי המשחק. תגובתו של בנט, "בוטח בשב"כ ובכוחות הביטחון" וקביעתו כי "טהרן צריכה להיות במגננה", אינן רק מילים מרגיעות לציבור; הן משקפות אמונה עמוקה ביכולותיה של ישראל, וחשוב מכך – הן משדרות לאויב שהוא לא נרתע, שהוא מבין את הדינמיקה, ושהוא ממשיך באותה הדרך בדיוק.

ומהי אותה דרך? כאן טמון לב העניין. בנט לא הסתפק בניהול הסכסוך מול איראן מהמקום המוכר והבטוח יחסית של תגובות נקודתיות או בלימה פסיבית. הוא היה מהראשונים לדבר בקול רם וברור על 'דוקטרינת התמנון' – התפיסה לפיה יש להכות בראש הנחש האיראני בטהרן, ולא רק בזרועותיו הפזורות ברחבי המזרח התיכון. זו לא הייתה סיסמה ריקה מתוכן. בתקופת כהונתו, על פי דיווחים זרים ומקומיים, ישראל הגבירה משמעותית את פעולותיה היצירתיות והנועזות נגד יעדים איראניים, הן במישור הסייבר, הן במישור המודיעיני והן במישור המבצעי. בנט לא חשש לאתגר את איראן במגרש הביתי שלה, לשבש את תוכנית הגרעין שלה, לפגוע בבכיריה האחראים על טרור וחתרנות, ולסכל את ניסיונותיה להתבסס צבאית בסוריה ולהעביר אמל"ח מתקדם לחיזבאללה ולשאר גרורותיה.

פעולות אלו, שרבות מהן יישארו חסויות עוד שנים רבות, הן אלו שהכניסו את האיראנים לסחרור. הם הבינו שלפניהם מנהיג ישראלי שונה, כזה שלא מסתפק במגננה אלא יוזם התקפות, כזה שלא חושש להעלות את רף הסיכון כדי להשיג יעדים אסטרטגיים. הניסיון לרגל אחריו, אם כן, אינו אלא ביטוי לייאוש איראני, לניסיון נואש להבין מה עוד מתכנן האיש הזה, כיצד הוא חושב, מהם מקורות המידע שלו, ואיך לעזאזל הוא מצליח להפתיע אותם פעם אחר פעם. הם לא מחפשים חולשות; הם מחפשים תשובות לעוצמה שהוא הפגין.

ומה לגבי יריביו הפוליטיים של בנט? מעניין לראות את השקט היחסי, או את התגובות הרפות, מצד אלו שבדרך כלל ממהרים לבקר כל צעד ושעל. האם ייתכן שגם הם, בשקט בשקט, מבינים את המשמעות האמיתית של להיות 'על הכוונת' של איראן? האם הם מבינים שזוהי תוצאה ישירה של מדיניות תקיפה ונחושה, כזו שאולי הם עצמם לא העזו או לא הצליחו ליישם באותה מידה של אפקטיביות? אולי קל יותר לתקוף את בנט על נושאים פנימיים, אך כשמדובר במאבק חסר הפשרות מול איראן, קשה להתעלם מהעובדות: בנט שינה את המשוואה, ואיראן חשה זאת היטב. ייתכן שאחרים, שהעדיפו רטוריקה על פני מעשים, או שבחרו בגישה פייסנית יותר, פשוט לא היוו איום מספיק משמעותי כדי למשוך אליהם את 'תשומת הלב' המודיעינית של משטר האייתוללות באותה רמה.

ההשפעה הפסיכולוגית על מקבלי ההחלטות בטהרן היא קריטית. הם התרגלו ליריבים צפויים יותר. בנט, עם הרקע הביטחוני העשיר שלו והנכונות שלו לקחת סיכונים מחושבים, הפך עבורם לסוג של חידה, לסיוט מתמשך. הם לא רק מנסים לאסוף מידע טכני; הם מנסים לפענח את הלך הרוח של מנהיג שהעז לקרוא תיגר על האסטרטגיה האזורית שלהם באופן כה ישיר. כל פעולה ישראלית מוצלחת תחת הנהגתו נתפסה ככישלון אישי שלהם, מה שהגביר את הלחץ ואת הרצון להבין – ולפגוע – במי שעומד מאחוריה.

בסופו של דבר, הסיפור הזה גדול יותר מנפתלי בנט האיש. הוא עדות לחוסנה של מדינת ישראל, לעליונותה המודיעינית ולנחישות של כוחות הביטחון שלה, שהשב"כ בראשם, לסכל איומים ולהגן על מנהיגיה ואזרחיה. אמונו של בנט במערכות אלו אינו מקרי; הוא מבוסס על היכרות עמוקה עם יכולותיהן. הניסיון האיראני, שסוכל או נחשף, הוא עוד הוכחה לכך שישראל אינה רק יעד, אלא גם שחקן מרכזי שיודע להגן על עצמו ולהכות בחזרה, לעיתים קרובות במקומות ובזמנים שהאויב כלל לא מצפה.

לכן, בפעם הבאה שאתם שומעים על איום איראני המכוון לבנט, אל תראו בכך בהכרח כישלון או סימן מדאיג. ראו בכך את מה שזה באמת: הכרה איראנית כואבת בכך שמדיניותו של בנט הייתה אפקטיבית, נועזת ובעיקר – כזו שכואבת להם מאוד. זהו אישור לכך שהוא לא רק דיבר, אלא גם עשה. ובעולם האכזר של המזרח התיכון, אין אות כבוד גדול יותר מאשר להיות מסומן על ידי האויב המר ביותר שלך כמישהו שמצליח לשבש את תוכניותיו באופן עקבי. בנט לא נבהל אז, והוא בוודאי לא נבהל היום. הוא ממשיך להיות קול ברור ונחרץ נגד הסכנה האיראנית, בידיעה ברורה שכאשר טהרן מודאגת – מדינת ישראל יכולה להיות קצת יותר בטוחה.