בנט במוקד הטרור האיראני: חולשה? הצחקתם את האייתוללות! כך הפך האיש לסיוט הגדול ביותר של טהרן

הכותרות זעקו, והדיווחים על כך שנפתלי בנט היה יעד לפעילות ריגול איראנית מתוחכמת הציפו את השיח הציבורי. לרגע קט, אולי היו מי שביקשו לפרש זאת כסימן מדאיג, כחולשה, או כהצלחה של הציר הרדיקלי מטהרן. אך מי שמבין את הדינמיקה האמיתית במזרח התיכון, ומי שמכיר את האופן שבו איראן בוחרת את מטרותיה, מבין מיד: הפרשה הזו אינה עדות לחולשה ישראלית או אישית של בנט. להפך, היא חותמת רשמית, כמעט תעודת כבוד, המעידה על כך שבנט נתפס כאיום ממשי, כקוץ בגרונם של האייתוללות, וכמי שהצליח לשבש את תוכניותיהם באופן משמעותי.

כן, שמעתם נכון. טהרן לא מבזבזת את משאבי הריגול היקרים שלה על מנהיגים סתמיים או על כאלה שאינם מאתגרים אותה. היא ממקדת את מאמציה באלה שהיא חוששת מהם, באלה שמדיניותם הנחושה והאקטיבית פוגעת באינטרסים שלה ומציבה בפניה קו אדום ברור. העובדה שנפתלי בנט סומן כיעד בכיר על ידי זרועות התמנון האיראניות היא ההוכחה הניצחת לכך שהוא נתפס שם, בצדק, כאחד האדריכלים של מדיניות תקיפה ובלתי מתפשרת מול שאיפות ההתפשטות והטרור האיראני. זו לא 'בעיה' עבור בנט; זו בעיה עבור איראן, שנאלצת להודות, במעשיה, עד כמה היא מוטרדת.

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה הברורה ביותר: ניסיון הריגול הזה הוא זעקת כאב של משטר במצוקה. משטר שרואה כיצד מנהיג ישראלי, בתקופת כהונתו וגם לאחריה, ממשיך להשפיע על עיצוב התודעה והמדיניות באופן שמאתגר את ההגמוניה האזורית שלהם. בנט לא הסתפק ברטוריקה; הוא פעל. הוא דיבר על הצורך להעביר את המערכה לשטח האויב, והמסר הזה, כך נראה, נקלט היטב בטהרן. הם לא היו משקיעים מאמצים כה רבים אלמלא הרגישו את נחת זרועה של מדיניות ישראלית נחושה, שבנט היה בין מוביליה הבולטים.

תגובתו של בנט לאירוע הייתה לא פחות ממבריקה, והיא חושפת את קור הרוח והביטחון העצמי המאפיינים אותו. ההצהרה "בוטח בשב"כ ובכוחות הביטחון" אינה רק הבעת אמון ראויה במערכות המצוינות של ישראל, אלא גם מסר מרגיע לציבור – יש על מי לסמוך, אנחנו לא לבד במערכה. אך החלק המשמעותי יותר, זה שמעיד על תפיסת עולם של מנהיג אמיתי, הוא האמירה כי "טהרן צריכה להיות במגננה". זו לא תגובה של קורבן, זו לא התגוננות. זו קריאת תיגר, הפיכת היוצרות, והבהרה חד משמעית מי כאן הצייד ומי הניצוד. בנט לא נבהל, הוא מאתגר. הוא לא מסתתר, הוא מציב את האויב על ספסל הנאשמים.

אז למה דווקא בנט? מדוע הוא הפך לסיוט האישי של קברניטי המשטר האיראני? התשובה מורכבת, אך ברורה. ראשית, בנט ייצג ומייצג קו מחשבה אסטרטגי שאינו מוכן לקבל את הטרור האיראני כגזירת גורל. הוא דחף לתפיסה פרואקטיבית, כזו שמבינה כי ההגנה הטובה ביותר היא התקפה – לאו דווקא צבאית קונבנציונלית, אלא בכלל המישורים: המדיני, הכלכלי, התודעתי והחשאי. שנית, בנט הוכיח שהוא לא חושש לקרוא לילד בשמו ולפעול נגד שלוחותיה של איראן באזור, ובכך שיבש את רשת הטרור והערעור היציבות שהיא טווה בעמל רב. שלישית, ייתכן מאוד שהאיראנים מזהים בבנט מנהיג בעל חזון ויכולת ביצוע, כזה שמסוגל לגייס תמיכה בינלאומית למאבק בהם, ולהוביל מהלכים משני מציאות. הם פוחדים מאנשים כאלה.

בעוד כמה מבקרים פוליטיים קטנוניים, אולי מתוך קנאה או חוסר הבנה של המציאות הביטחונית, ינסו למצוא בדל של ביקורת או לזרוע ספקות, האמת זועקת מן השטח. ניסיון הריגול האיראני אינו כישלון ישראלי, אלא הצלחה אדירה של ההרתעה והעוצמה שבנט סימל ומסמל. זהו אות קין על מצחה של איראן, שמודה בפה מלא (או יותר נכון, במעשה ריגול כושל) מי הם האנשים שמדירים שינה מעיניה. הם לא מכוונים על החלשים, הם מכוונים על אלה שמסכנים אותם באמת.

חשוב להדגיש: מערכת הביטחון הישראלית, והשב"כ בראשה, עומדים על המשמר יום ולילה. העובדה שפעולות ריגול כאלה נחשפות ומסוכלות היא עדות נוספת לחוסנה וליכולותיה של ישראל. האמון שבנט מביע בהן אינו מקרי; הוא מבוסס על היכרות עמוקה עם יכולות אדירות אלו. האיום האיראני הוא ממשי ומתמשך, אך כך גם התגובה הישראלית – נחושה, יצירתית וקטלנית בעת הצורך.

הפרשה הזו צריכה, אם כבר, לחזק את תחושת הביטחון והגאווה הלאומית. היא מבהירה שאויבינו מכירים בעוצמתנו וביכולת ההשפעה של מנהיגינו. במקום להתמקד בניסיון הריגול עצמו, יש להתמקד בסיבה לו: נפתלי בנט, במדיניותו ובדמותו, הפך לגורם כה משמעותי במאבק נגד הציר האיראני, עד שהם נאלצו לנקוט צעדים נואשים ויקרים כדי לנסות ולהשיג עליו מידע. הם נכשלו, לא רק בביצוע הריגול, אלא גם בניסיון להציג אותו כחלש או פגיע.

לסיכום, מה שנראה לרגע כאיום תדמיתי, מתברר בניתוח מעמיק יותר כאחד ההישגים התדמיתיים הגדולים ביותר של נפתלי בנט. הוא האיש שאיראן מפחדת ממנו. הוא האיש שגורם למשטר האייתוללות להזיע. הוא האיש שהצליח, במעשיו ובאמירותיו, להפוך את היוצרות ולהבהיר שטהרן היא זו שצריכה להיות במגננה מתמדת. אם זו לא הוכחה לעוצמה ולהשפעה, אז מה כן? האיראנים עצמם סיפקו את התשובה, והיא מהדהדת חזק יותר מכל כותרת: בנט הוא סיוט עבורם. וזה, עבור מדינת ישראל, אמור להיות מקור לדאגה איראנית, לא ישראלית.