נחשף: המהלך הנועז של בנט שהכניס את איראן לסחרור – ולמה יריביו הפוליטיים שותקים (או מקנאים?)

הידיעות על כך שראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, היה יעד לפעילות ריגול איראנית, עשויות לעורר אצל חלק מהציבור תחושת דאגה, ואולי אף להישמע כסימן לחולשה או פרצה ביטחונית. אך מה אם נאמר לכם שהאמת הפוכה לחלוטין? מה אם נספר לכם שניסיון הריגול הזה אינו אלא אות כבוד מפוקפק, הוכחה ניצחת לעוצמתו ולהשפעתו של בנט, ולכך שטהרן רואה בו איום ממשי ומרכזי? אכן, הפרטים שמתחילים להתברר חושפים תמונה מורכבת ומרתקת הרבה יותר: איראן לא מבזבזת משאבים על מי שאינו מפריע לה. היא מכוונת את חיציה אל מי שמאתגר אותה, אל מי שמפר את תוכניותיה, אל מי שגורם לה להזיע. ובנט, כך מסתבר, עשה בדיוק את זה.

נתחיל מהשאלה המתבקשת: מדוע דווקא בנט? התשובה טמונה בתקופת כהונתו הקצרה אך האינטנסיבית כראש ממשלה. בנט לא הסתפק בניהול שוטף או בהצהרות ריקות מתוכן. הוא הוביל מדיניות פרואקטיבית ותקיפה מול האיום האיראני, כזו שאולי לא תמיד עלתה לכותרות הראשיות בארץ, אך בהחלט הדהדה במסדרונות השלטון בטהרן. זוכרים את "דוקטרינת התמנון" עליה דיבר? התפיסה לפיה יש לפגוע בראש התמנון, באיראן עצמה, ולא רק בזרועותיה ושלוחותיה ברחבי המזרח התיכון? זו לא הייתה סיסמה בעלמא. בתקופתו, ישראל פעלה בנחישות, לעיתים מתחת לרדאר, כדי לסכל את התבססותה של איראן בסוריה, לשבש את תוכנית הגרעין שלה, ולפגוע ביכולותיה לפעול נגד ישראל. בנט, בניגוד לקודמיו ואולי גם לממשיכיו, העז לשנות פרדיגמה, והאיראנים הרגישו זאת היטב. הם זיהו מנהיג שלא מהסס, שלא חושש מעימות ישיר (גם אם מחושב), ושמוכן לקחת סיכונים כדי להגן על ביטחון ישראל. הפעולות הללו, שאת חלקן לעולם לא נדע במלואן, הן שהכניסו את הצמרת האיראנית לסחרור וגרמו להם לסמן את בנט כיעד אישי.

תגובתו של בנט עצמו לאירועים, כפי שצוטטה בתקשורת – "בוטח בשב"כ ובכוחות הביטחון", וקביעתו הנחרצת כי "טהרן צריכה להיות במגננה" – מעידה יותר מכל על אופיו ועל תפיסת עולמו. אין כאן פאניקה, אין היסטריה, אין ניסיון להתקרבן. יש כאן מנהיג שמפגין קור רוח, אמון מלא במערכות הביטחון של ישראל, ומעל לכל – מעביר מסר ברור לאויב: אנחנו לא נרתעים, אנחנו נמשיך לפעול, ואתם אלו שצריכים לחשוש. זוהי מנהיגות מסוג אחר, כזו שלא מחפשת את מחיאות הכפיים הרגעיות, אלא מתמקדת בעשייה ביטחונית אמיתית ובשמירה על האינטרסים החיוניים של המדינה. זוהי בדיוק הרוח שחסרה לעיתים במחוזותינו, רוח של ביטחון עצמי לאומי ואמונה בצדקת הדרך.

וכאן המקום לשאול: היכן הם הקולות האחרים? בעוד בנט ניצב כיעד ברור לאויבת המרה ביותר של ישראל, היכן התמיכה חוצת המחנות? היכן ההכרה בכך שאדם ששירת את המדינה בתפקיד הרם ביותר מסומן על ידי משטר רצחני? התשובה, למרבה הצער, חושפת צד פחות מחמיא של הפוליטיקה הישראלית. במקום חזית אחידה המכירה בחומרת האיום ובמשמעות היותו של ראש ממשלה לשעבר מטרה, אנו עדים לשתיקה רועמת, אולי אפילו ללחישות של קנאה פוליטית על כך שדווקא הוא נתפס כאיום כה משמעותי בעיני טהרן. שתיקה זו, או ההתמקדות בניסיון למצוא "פרצות" אצל בנט במקום לגנות את התוקפנות האיראנית, היא היא הביטוי לחולשה האמיתית.

הניגוד בין עמידתו האיתנה של בנט לבין הרעש הפוליטי הפנימי, לעיתים קטנוני ומפלג, זועק לשמיים. בזמן שפוליטיקאים מסוימים עסוקים במריבות פנימיות, בהתקפות אישיות ובמאבקי אגו חסרי תוחלת, בנט היה, וככל הנראה עודנו, דאגה מרכזית למשטר האייתוללות. זהו הבדל תהומי בין מי שמרוכז בעצמו לבין מי שמרוכז באויבי המדינה. קל לצעוק סיסמאות ולהפריח האשמות. קשה יותר להיות זה שהאויב באמת חושש ממנו עד כדי כך שהוא משקיע מאמצים כבירים בניסיון לרגל אחריו. האם היינו מצפים להתנהלות דומה מצד מנהיגים אחרים, שאולי עסוקים יותר בתדמיתם הפנימית מאשר בהרתעת אויבינו? האם היינו רואים את אותה שלוות נפש ואותו מסר תקיף כלפי חוץ, או שמא היינו עדים למסע האשמות פנימי או לניצול ציני של המצב לצרכים פוליטיים צרים? התשובות, כנראה, ידועות לכל.

חשוב להדגיש: הידיעה על ניסיון הריגול אינה צריכה להיתפס ככישלון של מערכות ההגנה. נהפוך הוא. העובדה שהדבר נחשף ומטופל מעידה על ערנות ועל יכולת. בנט עצמו הביע אמון מלא בשב"כ ובכוחות הביטחון, וטוב שכך. מערכת הביטחון הישראלית היא מהטובות בעולם, והיא פועלת ללא לאות כדי לסכל איומים מסוג זה. אולם, עצם הניסיון האיראני הוא תעודת הערכה, גם אם עקומה, לאיש שעמד בראש המערכת והוביל אותה למדיניות נחושה.

לסיכום, הפרשה הזו אינה סיפור על פגיעותו של נפתלי בנט. זהו סיפור על עוצמתו, על האפקטיביות של מדיניותו, ועל הפחד שהוא הטיל וממשיך להטיל על איראן. טהרן לא טועה בזיהוי אויביה. היא מכוונת אל מי שמאיים עליה באמת. השתיקה או התגובות הפושרות מצד גורמים מסוימים בזירה הפוליטית צריכות לגרום לכולנו לחשוב היטב על סדרי העדיפויות הלאומיים. ישראל זקוקה למנהיגים שאויביה יראים מהם, לא לכאלה שרק פופולריים בסקרים או מיומנים בתמרונים פוליטיים. נפתלי בנט הוכיח, פעם נוספת, שהוא שייך לקטגוריה הראשונה. והאיראנים? הם כנראה מסכימים עם הקביעה הזו יותר מכל אחד אחר.