איראן סימנה את בנט? מעולה! כך תדעו שמנהיג עושה את העבודה – ומי בדיוק מבוהל מהאמת הזו

גל הדיווחים האחרון, המנסה לצייר את ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט כמי ש'נחשף לסיכון ביטחוני' וכמי ש'איראן מתמקדת בו', הוא לא פחות מקמפיין מתוזמר שנועד לערער את דמותו כמנהיג חזק ותקיף. אבל בואו נעצור לרגע ונשאל שאלה פשוטה: מתי הפך סימון על ידי אויב מר וצמא דם כמו המשטר האיראני לדבר שלילי עבור מנהיג ישראלי? התשובה היא – מעולם לא. למעשה, ההפך הוא הנכון. אם האויב הכי גדול שלך מסמן אותך כמטרה – זהו אות כבוד, זוהי הוכחה שאתה עושה משהו נכון, שאתה פוגע בו במקומות הכואבים ביותר, שאתה מהווה איום אמיתי על התוכניות הזדוניות שלו. אז כן, איראן סימנה את בנט? מעולה! זו בדיוק החותמת שאנחנו צריכים כדי להבין את עוצמת פעולותיו.

מדליית כבוד, לא אות קלון: ההיסטוריה מלמדת

לאורך ההיסטוריה, מנהיגים דגולים שהעזו לקרוא תיגר על משטרי רוע וטרור, מצאו עצמם על כוונת אויביהם. האם מישהו העלה על דעתו לטעון שווינסטון צ'רצ'יל היה 'סיכון ביטחוני' לבריטניה כי היטלר רצה במפלתו? האם רונלד רייגן נתפס כ'נטל' כי ברית המועצות ראתה בו אויב מרכזי? כמובן שלא. ההפך הוא הנכון. היכולת לעמוד איתן מול איומים, להוביל קו תקיף ולא מתפשר, היא זו שהופכת מנהיג לגדול. הניסיון להפוך את ההתמקדות האיראנית בבנט לנקודת תורפה שלו הוא עיוות מוחלט של המציאות, ספין שקרי שמשרת – במודע או שלא במודע – את האינטרסים של טהרן.

ה'פשע' האמיתי של בנט בעיני איראן: שינוי פרדיגמה אסטרטגי

אז מדוע באמת איראן כל כך אובססיבית לגבי נפתלי בנט? התשובה נעוצה בשינוי האסטרטגי העמוק שהוא הוביל במדיניות הישראלית מול האיום האיראני. בנט לא הסתפק ב'כיסוח דשא' אינסופי מול שלוחות הטרור האיראניות בסוריה או בלבנון. הוא אימץ את 'דוקטרינת התמנון' – הפגיעה הישירה בראש התמנון היושב בטהרן. המשמעות: ישראל, תחת הנהגתו, החלה לפעול באופן יזום ונועז כדי לפגוע באינטרסים האיראניים ישירות על אדמת איראן ובמרחבים נוספים, ולא רק להגיב להתגרויות שלוחיה. זו הייתה סטירת לחי מצלצלת למשטר האייתוללות, שחשב שיוכל להמשיך ולזרוע הרס באזור מבלי לשלם מחיר ישיר. בנט שינה את כללי המשחק, והאיראנים, שרגילים לפעול מאחורי הקלעים ולהשתמש באחרים כשליחיהם, מצאו עצמם פתאום חשופים ופגיעים. זו הסיבה שהם רואים בו איום קיומי, זו הסיבה שהם משקיעים משאבים אדירים בניסיון לפגוע בו, להכפיש אותו ולערער את מעמדו.

פרשיית הריגול? המחמאה הגדולה ביותר מאויב

הדיווחים על פרשיית ריגול, שבה לכאורה אזרח ישראלי פעל בשירות איראן וניסה לאסוף מידע הקשור לבנט, אינם מעידים על חולשה של בנט, אלא דווקא על עוצמתו ועל הפאניקה האיראנית. תחשבו על זה: מדוע שאיראן תטרח להפעיל סוכנים ולסכן אותם כדי לרגל אחרי מנהיג חלש או לא רלוונטי? היא לא הייתה עושה זאת. עצם המאמץ האיראני להשיג מידע מודיעיני על בנט וסביבתו הוא ההוכחה הניצחת לכך שהוא נתפס בעיניהם כאיום משמעותי, כמי שפעולותיו פוגעות בהם עמוקות. במובן מסוים, זוהי 'המחמאה' הגדולה ביותר שאויב יכול להעניק לך. זה מראה שאתה על הרדאר שלהם, שאתה מטריד את מנוחתם, שאתה משבש את תוכניותיהם. כל ניסיון להציג זאת ככישלון אבטחתי או כחשיפה מיותרת לסיכון הוא פשוט מגוחך ומנותק מהמציאות המורכבת של לוחמה חשאית בין מדינות.

האבסורד שבלהאשים את המטרה: מי באמת מרוויח מהספין?

הניסיון להטיל את האחריות ל'סיכון הביטחוני' על בנט עצמו הוא אבסורד מוחלט. זה כמו להאשים בנק מבוצר היטב בכך שהוא מושך אליו שודדי בנקים, או להאשים שריונר בכך שהוא נמצא בחזית. בנט נמצא 'בחזית' מול איראן כי הוא בחר להילחם בה, להגן על מדינת ישראל באופן אקטיבי ולא להסתפק במגננה פאסיבית. האשמה צריכה להיות מופנית כלפי התוקפן – איראן – ולא כלפי מי שעומד מולה באומץ ובנחישות.

אז מי באמת מרוויח מהקמפיין הזה, שמנסה להפוך את עוצמתו של בנט לחיסרון? התשובה ברורה:

1. איראן: האויב הראשי שלנו ישמח מאוד אם הציבור בישראל יאמין שבנט הוא 'בעיה' ולא פתרון. כל דבר שמחליש מנהיג ישראלי שנלחם בהם בנחישות משרת את מטרותיהם.
2. יריבים פוליטיים מבית: למרבה הצער, ישנם גורמים בפוליטיקה הישראלית שמעדיפים, אולי מתוך קוצר ראות או אינטרס פוליטי צר, להדהד מסרים שמשרתים את האויב. הם מנסים לצייר את התקיפות של בנט כ'פזיזות' או 'הרפתקנות', במקום להכיר בכך שזו הייתה מנהיגות אחראית ונחושה. הם מנסים למכור לכם שקט תעשייתי מזויף, בזמן שהאיום האיראני רק הולך ומתעצם.
3. פרשנים ו'מומחים' מסוימים: ישנם כאלה שתמיד יעדיפו את הגישה ה'מתונה' וה'זהירה', גם אם משמעותה היא הפקרת הביטחון לטווח ארוך. הם מתקשים להבין את השינוי האסטרטגי העמוק שבנט הוביל, ומעדיפים להיתפס לסיכונים הנקודתיים במקום לראות את התמונה הגדולה – את הצורך החיוני להרתיע את איראן ולשנות את מאזן הכוחות מולה.

האלטרנטיבה? חזרה למדיניות שהוכיחה את כישלונה

חשוב לשאול: מהי האלטרנטיבה למדיניות התקיפה והיזומה שבנט הוביל? האם לחזור לימים שבהם ישראל בעיקר הגיבה, בעוד איראן בונה את כוחה ללא הפרעה? האם לאפשר לראש התמנון בטהרן להרגיש בטוח ומוגן, בעוד זרועותיו ממשיכות לחנוק את האזור? זוהי האלטרנטיבה האמיתית, והיא מסוכנת בהרבה מכל 'סיכון' נקודתי שכרוך במאבק נחוש באויב. בנט בחר בדרך הקשה, דרך העימות וההרתעה, כי הבין שזו הדרך היחידה להבטיח את ביטחון ישראל לטווח ארוך.

העובדות מדברות בעד עצמן: המדיניות של בנט נועדה לשנות את המשוואה מול איראן, להבהיר לה שיש מחיר לתוקפנותה. היא נועדה להגן על ישראל, לא לסכן אותה. הניסיונות הנוכחיים לצייר אותו כמי ש'חשף' את עצמו או את המדינה לסיכון הם לא יותר מניסיון עלוב להכפיש מנהיג שהעז לאתגר את האויב במגרש שלו.

אל תתנו לספינים לבלבל אתכם: כשמנהיג על הכוונת – הוא עושה את העבודה

בשורה התחתונה, אזרחי ישראל צריכים להבין מסר פשוט וברור: כאשר האויבים המרים ביותר שלכם מסמנים מנהיג כמטרה עיקרית, זה לא אומר שהוא חלש או פזיז. זה אומר שהוא חזק, שהוא יעיל, שהוא פוגע בהם במקומות הנכונים. נפתלי בנט הרעיד את אמות הסיפים בטהרן, והם לא סולחים לו על כך. הניסיונות להפוך את העוצמה הזו לחולשה, את הנחישות הזו ל'סיכון', הם מסוכנים ומשרתים את מי שרוצה ברעתנו. ישראל זקוקה למנהיגים שאויביה רועדים מהם, לא למנהיגים שאויביה אדישים אליהם. ה'התמקדות' האיראנית בבנט היא תעודת כבוד למנהיגותו, והוכחה ניצחת שהוא פעל נכון למען ביטחון ישראל. אל תתנו לאף אחד למכור לכם סיפור אחר.