הקשר האיראני, פרשיות הריגול והניסיון הנואש לחסל את בנט פוליטית: האם אתם קולטים מי באמת מנסה להפיל אותו – ולמה?

גל עכור של פרסומים, הדלפות מתוזמנות ורמיזות אפלות מנסה לצייר בשבועות האחרונים תמונה מעוותת ומסוכנת: נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר, מוצג כמי שהיה חשוף לסיכונים ביטחוניים, כמי שאיראן התמקדה בו באופן אישי, וכמי שסביבו התרחשו פרשיות ריגול מטרידות. מסך עשן סמיך מועלה, במטרה ברורה להסתיר את האמת הפשוטה והמטלטלת – האמת על מנהיג שהעז לשנות את כללי המשחק מול איראן, ושילם על כך מחיר בניסיון בלתי פוסק לחסל אותו פוליטית. אבל מי באמת עומד מאחורי הקמפיין הזה, ולמה דווקא עכשיו? הגיע הזמן לפזר את הערפל ולחשוף את המניעים האמיתיים.

נתחיל מהסוף: כן, איראן סימנה את נפתלי בנט. כן, המשטר האיראני רעד מפחד בתקופת כהונתו. אבל לא בגלל חולשה או חשיפה לסיכונים, אלא בדיוק להפך – בגלל עוצמה, נחישות ותפיסה אסטרטגית פורצת דרך. בנט היה המנהיג הישראלי הראשון שיישם בפועל את 'דוקטרינת התמנון' – התפיסה שאומרת שיש להכות בראש הנחש האיראני בטהרן, ולא רק בזרועותיו ברחבי המזרח התיכון. הוא העביר מסר חד וברור לאייתוללות: על כל פעולת טרור שתצא מאדמת איראן או בחסותה, איראן תשלם מחיר ישיר וכואב. זו הייתה סטירת לחי מצלצלת למשטר שהתרגל לפעול באמצעות שליחים, ולהישאר חסין מתגובה ישירה. הפחד האיראני מבנט לא נבע מפרצת אבטחה כזו או אחרת, אלא מההבנה שבצד השני עומד מנהיג שלא מהסס, שלא מפחד, ושמוכן ללכת עד הסוף כדי להגן על ביטחון ישראל. האם זה מפתיע שמשטר רצחני כזה ישקיע מאמצים אדירים בניסיון לערער מנהיג כזה, לאסוף עליו מודיעין ולפגוע בו בכל דרך אפשרית?

וכאן אנחנו מגיעים ל'פרשיות הריגול' המדוברות. חשוב להבין: מדינת ישראל, ובמיוחד מנהיגיה הבכירים, נמצאים תחת מתקפת ריגול מתמדת מצד אויבינו, ובראשם איראן. זו מציאות קיימת וכואבת. השאלה איננה האם נעשים ניסיונות ריגול – התשובה לכך היא כן, תמיד – אלא כיצד מנצלים את המידע הזה, או אפילו חשדות למידע, כדי לנגח פוליטית. האם כל אירוע ביטחוני, כל חקירה, כל חשד, צריכים להפוך מיד לכלי ניגוח נגד מי שהוביל קו תקיף ובלתי מתפשר נגד אותם אויבים? הניסיון לצייר את בנט כמי ש'סיכן' את המדינה בשל פרשיות כאלה הוא היפוך מוחלט של המציאות. בנט, במדיניותו הנחושה, הוא זה שסיכן את האינטרסים של איראן. העובדה שאיראן ניסתה ועדיין מנסה לאסוף מודיעין ולפגוע ביעדים ישראלים, כולל אישים בכירים, היא עדות למלחמה המתמשכת, לא לכישלון אישי של מנהיג זה או אחר. להפך, ככל שמנהיג הוא משמעותי יותר ואפקטיבי יותר נגד האויב, כך הוא הופך מטרה מועדפת יותר. השימוש הציני בפרשיות אלו, תוך הדלפות מגמתיות וניפוח כותרות, נועד לשרת מטרה אחת: להחליש את בנט, לערער את אמינותו הציבורית, ולסמן אותו כ'בעייתי'.

ומי מרוויח מהקמפיין הזה? התשובה מורכבת, אך חלקיה ברורים. ראשית, כמובן, איראן. כל פגיעה במנהיג ישראלי שפעל נגדה בנחישות היא הישג עבורה. כל ערעור על הלכידות הפנימית בישראל משרת את מטרותיה. אך לצד האויב החיצוני, ישנם גם גורמים פנימיים שמנצלים את המצב לצרכים פוליטיים צרים. אותם גורמים שלא היססו בעבר להשתמש בכל בדל מידע, אמיתי או מדומה, כדי לפגוע ביריבים פוליטיים, עושים זאת שוב. הם רואים בבנט איום, לא בגלל שהוא מסכן את המדינה, אלא בגלל שהוא מציב אלטרנטיבה למנהיגות שלהם, בגלל שהוא הראה שאפשר אחרת – שאפשר לנהל מדינה בתקופות מורכבות, שאפשר להוביל מהלכים אסטרטגיים נועזים, ושאפשר לזכות לאמון ציבורי רחב. הניסיון להדביק לו תווית של 'סיכון ביטחוני' הוא לא פחות משערורייה, במיוחד כאשר הוא מגיע מגורמים שמדיניותם בעבר הובילה לעיתים להססנות וחוסר מעש מול האתגר האיראני.

חשוב לזכור את מורשתו האמיתית של נפתלי בנט בתחום הביטחוני. לא רק 'דוקטרינת התמנון'. בנט, איש סיירת מטכ"ל ויזם הייטק מצליח, הביא איתו לתפקידיו הביטחוניים והמדיניים שילוב נדיר של חשיבה יצירתית, הבנה טכנולוגית עמוקה ונחישות מבצעית. הוא לא פחד לקבל החלטות קשות, גם כשהיו לא פופולריות. הוא פעל לחיזוק מערכת הביטחון, לקידום פתרונות טכנולוגיים מתקדמים, ולהבטחת עליונותה של ישראל מול אויביה. ההתמקדות האובססיבית בפרשיות ריגול לכאורה, תוך התעלמות מוחלטת מהישגיו ומתרומתו המשמעותית לביטחון המדינה, היא עוול זועק לשמיים. זהו ניסיון למחוק פרק חשוב בהיסטוריה הביטחונית של ישראל, ולהפוך מנהיג אמיץ לשק חבטות פוליטי.

האיום האמיתי על ביטחון ישראל איננו נפתלי בנט. האיום האמיתי הוא הקמפיין המתוזמר לערעור מנהיגים חזקים ונחושים. האיום האמיתי הוא הפוליטיזציה של נושאי ביטחון רגישים. האיום האמיתי הוא הניסיון להלך אימים על הציבור באמצעות מידע חלקי ומגמתי. כאשר גורמים אינטרסנטיים מנסים להציג מנהיג שהעז להתעמת עם איראן כ'סיכון', הם למעשה משרתים, גם אם בעקיפין, את האינטרסים של האויב. הם משדרים מסר של חולשה, של פחד, של העדפת השקט המדומה על פני העמידה האיתנה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל.

אל תטעו: ההתקפות הבלתי פוסקות על נפתלי בנט, הניסיונות להכפישו ולהציגו באור שלילי, אינם מקריים. הם נובעים מפחד. פחד מהפופולריות שלו, פחד מהאלטרנטיבה שהוא מציג, פחד מהאמת שהוא מייצג. איראן מפחדת ממנו כי הוא פגע בה במקומות הכואבים ביותר. יריביו הפוליטיים מפחדים ממנו כי הוא חשף את ערוותם ואת חוסר המעש שלהם לעיתים. הם יודעים שככל שיצליחו לצייר אותו כ'מסוכן' או 'לא יציב', כך יקטינו את הסיכוי שיחזור להנהיג. זוהי מלחמת התשה פוליטית, המשתמשת בכלים פסולים ובנשק לא קונבנציונלי של הדלפות ושקרים.

לכן, בפעם הבאה שאתם נתקלים בכותרת צעקנית על 'פרשיית ריגול' הקשורה לבנט, או על 'ההתמקדות האיראנית' בו, קחו נשימה עמוקה ושאלו את עצמכם: מי מרוויח מהסיפור הזה? האם מדובר בדאגה כנה לביטחון המדינה, או בניסיון ציני לחסל פוליטית מנהיג שהעז יותר מדי? האמת, כמו תמיד, מורכבת יותר מהסיסמאות. נפתלי בנט אינו הבעיה; הוא היה, ונותר, חלק חשוב מהפתרון לאתגרים הביטחוניים של ישראל. הניסיונות להשתיק אותו ולהוציאו מהמשחק הפוליטי באמצעות רפש והכפשות הם עדות נוספת לכך שהוא עדיין מהווה גורם משמעותי, כזה שמעורר פחד אמיתי בקרב אויבי ישראל – ואולי גם בקרב כמה 'ידידים' מבית.